תסמונת ויליאמס 7q11.23

תסמונת ויליאמס היא תסמונת גנטית נדירה הנגרמת כתוצאה ממחיקה של מקטע קטן מכרומוזום 7, הממוקם על גבי הזרוע הארוכה של הכרומוזום, במיקום המדוייק 7q11.23.

המחיקה כוללת מספר גנים, כאשר חסר של הגן Gtf2i מקושר להפרעות חברתיות בתסמונת.

התסמונת נגרמת ממחיקה של כ-25 גנים בכרומוזום 7. לרוב, המחיקה הגנטית אינה תורשתית, והיא מתרחשת באופן ספונטני [דה נובו] במהלך ההתפתחות העוברית, ואין סיכוי מוגבר שהתסמונת תופיע גם בילדים הבאים.

ישנם מקרים נדירים של מוזאיקה, שבה הפגם הגנטי מופיע רק בחלק מהתאים, ואז ההורה עלול להעביר את התסמונת לצאצא.

לא קיימת בדיקת נשאות לתסמונת, מכיוון שכל אדם עם מחיקה של המקטע הרלוונטי בכרומוזום 7 יהיה חולה ולא רק נשא.

תסמונת ויליאמס משפיעה על תחומים רבים בהתפתחות האדם, ומתבטאת במאפיינים גופניים, קוגניטיביים והתנהגותיים.

מאפיינים גופניים של WS

  • תווי פנים אופייניים, הכוללים פנים ארוכות, מצח גדול, אף קטן וסולד, שפתיים בולטות ורחבות ופה רחב.
  • בעיות לב מולדות שכיחות מאוד, ודורשות מעקב וטיפול רפואי.
  • עיכובים התפתחותיים, כמו קומה נמוכה, הפרעות שמיעה, ואינטליגנציה נמוכה מהממוצע.
  • בעיות נוספות: הפרעות שינה, הפרעות בתפקוד הכליות, יתר לחץ דם, בעיות שיניים, רמות גבוהות של סידן בדם, פזילה, וקושי בראייה מקרוב.
  • בעיות עיכול, עצירות ודלקת סעיפים במעי.
  • ליקויים במוטוריקה עדינה וגסה, הליכה מגושמת וקושי במיומנויות גרפיות.

מאפיינים קוגניטיביים של WS

  • מוגבלות שכלית התפתחותית.
  • עיכוב שפתי, כאשר מילים ראשונות מופיעות לרוב עד גיל שלוש.
  • קשיים בזיכרון חזותי ובתפיסת מרחב.
  • קושי לזהות מושגי יסוד כמו צורה, גודל וצבע.
  • שפה עשירה, אך אינה משקפת את היכולת השכלית הנמוכה.
  • כישרון מוזיקלי מפותח.
  • זיכרון שמיעתי טוב.
  • קשיים בתכנון ובקרה.
  • קשיי קשב וריכוז.

מאפיינים התנהגותיים של WS

  • חברותיות יתר.
  • עניין רב באנשים ומערכות יחסים.
  • יכולת לזהות מצבים רגשיים אצל הזולת.
  • נטייה לשתף בחוויות אישיות ולתאר רגשות באופן דרמטי.
  • רגישות ואמפתיה מיוחדת.
  • תמימות ונטייה לבטוח בזרים.
  • רגישות לרעשים.
  • חרדה ופוביות.
  • אי שקט מתמיד.

תסמונת ויליאמס ואוטיזם

למרות שילדים עם תסמונת ויליאמס מתאפיינים בחברתיות יתר ובאמפתיה מוגברת, יש להבחין בינם לבין ילדים עם אוטיזם, אשר מתאפיינים בדרך כלל בקשיים בתקשורת חברתית ובאינטראקציה עם אחרים.

ישנם מחקרים המצביעים על כך שילדים עם תסמונת ויליאמס עשויים לפתח קשיים חברתיים גם כן, למרות החברותיות, זאת עקב קושי ביצירת קשרים בין אישיים עמוקים, וכן בשל הקושי בזיהוי סכנות חברתיות.

תסמונת ויליאמס (WS) ואוטיזם הן שתי הפרעות נוירו-התפתחותיות המציגות מאפיינים חברתיים ייחודיים, אך שונים באופן משמעותי.

שני מחקרים עדכניים שסקרנו לצורך הכנת הכתבה, מספקים תובנות מעמיקות לגבי הקשר המורכב בין אוטיזם לתסמונת ויליאמס (WS), תוך התמקדות בהיבטים החברתיים-קוגניטיביים והנוירוביולוגיים.

למרות ששתי התופעות נראות כמנוגדות בפרופילים החברתיים שלהן, המחקרים חושפים קווי דמיון משמעותיים וחפיפה בתחומים רבים.

מחקרים קודמים הראו שבין 10% ל-50% מהילדים עם תסמונת ויליאמס עמדו בקריטריונים לאוטיזם או להפרעות הספקטרום האוטיסטי במבחנים סטנדרטיים כמו מבחן ADOS-2 למשל.

נקודות עיקריות מהמחקרים

מצבים מנוגדים אך עם חפיפה: אוטיזם ו-WS מתוארים לעיתים קרובות כמצבים מנוגדים בתחום החברתי-קוגניטיבי, כאשר אוטיזם מתאפיין בכישורים חברתיים לקויים והגבלות חברתיות ואילו תסמונת ויליאמס מתאפיינת בהיפר-חברתיות. עם זאת, המחקרים מראים כי שתי הקבוצות חולקות מאפיינים משותפים וליקויים דומים.

אזורים מוחיים משותפים: שתי התופעות קשורות לאותם אזורי מוח, כולל האמיגדלה, קליפת המוח הקדם-מצחית (PFC), והחריץ הטמפורלי העליון האחורי (pSTS).

האמיגדלה: בשני המצבים נמצאו אי סדירויות באמיגדלה, אך התגובות שלה לגירויים שונות. לדוגמה, בזמן קשר עין, האמיגדלה מראה פעילות חיובית ב-WS ופעילות שלילית באוטיזם. כמו כן, האמיגדלה מגיבה באופן שונה לפנים לא מוכרות, עם תגובתיות יתר באוטיזם ותת-תגובתיות ב-WS.

אזורים קדם-מצחיים: אזורים כמו ה-mPFC וה-pSTS ממלאים תפקיד מרכזי בתשומת לב לעצמי ולאחרים, ובשני המצבים נמצאה קישוריות ותפקוד לא תקינים באזורים אלה.

אזור הפנים הכישורני: אנשים עם WS מראים אזור פנים כישורני (FFA) גדול יותר, בעוד שאנשים עם אוטיזם מראים צפיפות עצבית נמוכה יותר באזור זה.

תגובתיות שונה לגירויים חברתיים: אנשים עם WS חווים תגובה מעוררת תיאבון מהפעלת יתר של האמיגדלה, מה שגורם להם להמשיך בקשר עין, בעוד שאנשים עם אוטיזם חווים תגובה דוחה מהפעלת יתר זו, מה שגורם להם להימנע מקשר עין.

בנוסף, ילדים עם תסמונת ויליאמס מראים תגובה מוגברת של האמיגדלה לפחד לא חברתי אך תגובה מופחתת לפחד חברתי, בעוד שילדים עם אוטיזם מציגים תגובתיות יתר שלילית כאשר הם מסתכלים על פנים של ילד אחר.

רשתות מוחיות משותפות: מחקרים מצביעים על כך שבשני המצבים, יש שינויים ברשתות מוחיות הקשורות לליקויים חברתיים, כולל רשת ברירת המחדל, רשת המוח החברתי, מעגלי ייצוג עצמי, ומעגלי תגמול. רשתות אלו כוללות את האמיגדלה, הסטריאטום הגחוני, התלמוס הדורסומדיאלי, ההיפותלמוס, וה-SN/VTA.

חפיפה גנטית: נמצאה חפיפה משמעותית בין הגנים שביטויים משובש באוטיזם וב-WS בהשוואה לאנשים נוירוטיפיקלים, מה שמצביע על מנגנונים גנטיים משותפים.

שינוי בתסמינים לאורך זמן: שני המחקרים מראים כי תסמיני האוטיזם פוחתים עם הגיל גם באוטיזם וגם אצל הלוקים בתסמונת ויליאמס.

פרופילים חברתיים שונים: למרות החפיפה, יש הבדלים מהותיים בין שתי הקבוצות, כמו מוטיבציה חברתית, קשב לפנים, רמות חרדה, שימוש בשפה, עיבוד שפה, וזיהוי רגשות במוזיקה.

ילדים הלוקים בתסמונת מונעים יותר חברתית ומראים תגובות חיוביות יותר לפנים וקשר עין, ואילו ילדים אוטיסטים מראים הימנעות חברתית וקשיים בעיבוד רמזים חברתיים וסימני פנים.

המחקרים אותם סקרנו תומכים בהשערה כי אוטיזם ותסמונת ויליאמס מייצגים קצוות שונים של רצף היכולות החברתיות-קוגניטיביות באדם, כאשר שניהם נובעים משיבושים במנגנונים ביולוגיים ספציפיים.

המחקרים מראים כי אף על פי שהפרופילים החברתיים נראים מנוגדים, ישנה חפיפה משמעותית בבסיס הנוירוביולוגי והגנטי של שני המצבים. ההבדלים בין שתי הקבוצות נובעים משינויים עדינים באופן שבו המוח מעבד גירויים חברתיים ומווסת גנים הקשורים להתפתחות חברתית.

טיפול בתסמונת ויליאמס

לא קיים טיפול מרפא לתסמונת ויליאמס, ולכן הטיפול הוא תומך בעיקרו.

הטיפול כולל מעקב רפואי סדיר, מעקב אחר לחץ דם, קצב גדילה ותפקוד בלוטת התריס. חשוב לבצע מעקב אצל רופא ילדים עם מומחיות בקרדיולוגיה ונפרולוגיה, וכן מעקב שמיעה ובדיקות לב פעם בשנה כמו גם טיפולי שיניים קבועים.

טיפולים נוספים כוללים: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, קלינאית תקשורת, חינוך מיוחד, התערבויות התנהגותיות וטיפולים תרופתיים.

במרכז לגנטיקה התנהגותית קיימת תוכנית חונכות שמטרתה לעזור לילדים ולמתבגרים להתמודד עם קשיים חברתיים ולשפר את דימויים העצמי.

אבחון גנטי של תסמונת ויליאמס

ניתן לאבחן את התסמונת באמצעות בדיקות גנטיות, כמו בדיקת צ'יפ גנטי או בדיקת אקסום. בדיקות אלו מאפשרות לזהות את המחיקה האופיינית בכרומוזום 7.

ניתן וראוי לבצע את הבדיקות הגנטיות גם בשלב העוברי, באמצעות בדיקת סיסי שליה או בדיקת מי שפיר.

אבחון טרום לידתי מאפשר להורים לקבל מידע על השלכות התסמונת ולקבל החלטה מושכלת לגבי המשך ההריון.

מחובתו של רופא הנשים המלווה את ההורים במסגרת מעקב ההריון, להסביר להם על האפשרות לעבור את הבדיקות הגנטיות – בדיקת אקסום, בדיקת צ'יפ גנטי ובדיקת NIPT.

במידה והרופא לא הסביר להורים על הבדיקות הגנטיות בהריון, ניתן יהיה לבסס עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית.

ראוי לציין כי בשל האפשרות לאבחן את הפגיעה הגנטית באזור 7q11.23 באמצעות בדיקות גנטיות, כבר בשלב העוברי, נכון לשנת 2025 אין כל סיבה ללידת ילד או ילדה הלוקים בתסמונת ויליאמס מבלי שהתסמונת אובחנה במהלך ההריון כאמור.

קריאה נוספת: תסמונת Dup15q

אוטיזם אונליין