המספרים שנחשפו השבוע מטלטלים. יותר מ-60,000 ילדים אוטיסטים בישראל, תקציב שמתקרב ל-18 מיליארד שקל, ושתי ועדות שמנסות להחליט איך לחתוך את העוגה מחדש ולהכניס מדרג תפקודי לקצבאות.
מצד אחד, הורים לילדים בעלי צרכי תמיכה גבוהים, שזקוקים להשגחה 24/7 קורסים מול מערכת עמוסה, מוצפת ותורים בלתי נגמרים.
מצד שני, הורים לילדים עם צרכי תמיכה נמוכים, המכונים בטעות "בתפקוד גבוה", מואשמים בניצול המערכת, בזמן שהם משלמים אלפי שקלים בחודש מכיסם לטיפולים פרטיים כי המערכת הציבורית פשוט לא קיימת עבורם.
איך פותרים את הפלונטר הזה בלי להפקיר אף ילד?
ניתחנו את דו"ח ה-OECD, נתוני האוצר והפתרון שהמדינה חייבת לאמץ בשביל לנסות ולעשות סדר בבלאגן.
מספר האוטיסטים והיקף הקצבאות
הנתונים שנחשפו לאחרונה בתחזיות משרד האוצר ובדו"ח השוואתי של ארגון ה-OECD מציבים מראה מטרידה מול מערכת הבריאות, הרווחה והחינוך בישראל.
כיום, אחד מכל 55 ילדים בישראל מאובחן כאוטיסט.
בתוך עשור אחד בלבד, מספר הילדים המקבלים קצבת ילד נכה מהביטוח הלאומי בשל אבחון אוטיזם זינק פי 5.5, מ-10,900 ילדים בשנת 2014 ליותר מ-60,200 ילדים ב-2024, בעוד שכלל אוכלוסיית הילדים גדלה ב-20% בלבד.
בהתאמה, ההוצאה הציבורית על קצבאות ושירותים לילדים אוטיסטים זינקה פי 8.5 בתוך עשור: מ-1.3 מיליארד שקלים ב-2015 ל-11.2 מיליארד שקלים ב-2025.
על פי תחזיות האוצר, אם לא יחול שינוי מבני, ההוצאה הזו תגיע ל-18.2 מיליארד שקלים בשנת 2030, קרוב ל-3% מתקציב המדינה כולו, כשתקציב החינוך המיוחד לבדו צפוי לחצות את רף ה-30% מתקציב משרד החינוך.
אלא שמאחורי המספרים העצומים הללו מסתתר סיפור מורכב הרבה יותר מטבלאות אקסל.
סיפור על מחדל ניהולי מתמשך של המדינה, שפוגע בילדים האוטיסטים מכל קצוות התפקוד, ומציב עשרות אלפי הורים לילדים אוטיסטים משני צידי המתרס במאבק על משאבים הולכים ומידלדלים.
המחדל המערכתי
איך הפכה ישראל לחריגה בנוף ה-OECD?
טיוטת דו"ח של ארגון ה-OECD מצביעה על נתון מפתיע. מבין 11 מדינות מערביות שנבדקו, ישראל היא המדינה היחידה שמעניקה קצבה כספית קבועה, בסך של יותר מ-3800 ש"ח בחודש, למשפחות של ילדים אוטיסטים בתפקוד גבוה, בנוסף למימון שירותי טיפול וחינוך מיוחד.
במדינות אחרות, דוגמת אוסטרליה או קנדה, ניתנת קצבה כספית, אך היא מיועדת לרכישת הטיפולים עצמם, ולא ניתנת במקביל אליהם.
איך נוצר המצב הזה?
השורשים נעוצים באמצע שנות האלפיים. ניסיון של המוסד לביטוח לאומי ליצור הבחנה בין רמות תפקוד שונות נבלם בבג"ץ בשנת 2006.
בהמשך, ועדת שטיינברג קבעה עקרון הגיוני. עד גיל 7 תינתן הכרה רחבה כדי למצות את פוטנציאל הטיפול בגיל הרך, ומגיל 7 ואילך הקצבה תינתן לפי מדרג תפקודי קפדני שבוחן את מידת התלות והצורך של הילד.
בפועל, המדינה אימצה את הרחבת הזכאות, אך נרתעה במשך כמעט עשרים שנה מלבנות וליישם כלי מדידה מקצועי ומדויק לקביעת מדרג תפקודי.
התוצאה היא מערכת בינארית של הכול או כלום. ברגע שניתן אבחון אוטיזם, כרטיס הכניסה פותח סל זכויות אחיד כמעט לחלוטין, בין אם מדובר בילד שאינו מדבר וזקוק להשגחה צמודה 24 שעות ביממה, ובין אם מדובר בילד עצמאי יחסית הלומד בכיתה רגילה.
המחיר הכבד שמשלמים הילדים שזקוקים למעטפת אינטנסיבית
כדי לנהל דיון כן ואמיץ, חייבים להישיר מבט אל התוצאה הישירה של היעדר המדרג התפקודי.
משאבי המדינה, ובעיקר כוח האדם המקצועי קרי, מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת, פסיכולוגים וצוותי חינוך מיוחד, הם משאב מוגבל שנמצא במחסור חריף.
כאשר מערכת הבריאות והחינוך קולטת עשרות אלפי מאובחנים חדשים ללא תעדוף של דחיפות ועומק הצורך, נוצר פקק אדיר.
אובדן חלון ההזדמנויות בגיל הרך
פעוטות עם צרכים מורכבים מאוד ממתינים חודשים ארוכים ולעתים למעלה משנה למענה התפתחותי או למסגרת שיקומית, ומפספסים את השנים הקריטיות ביותר להתפתחותם.
שחיקת המענה למשפחות בקצה התפקודי
משפחות לילדים אוטיסטים הזקוקים להשגחה סביב השעון, טיפול סיעודי ומעטפת הגנה מתמדת, מתמודדות עם אובדן הכנסה מוחלט של אחד ההורים ועם הוצאות אדירות.
כאשר תקציב הקצבאות מתחלק באופן שווה, ליכולת של המדינה להעניק קצבה מוגדלת ומשמעותית באמת למצבים הסיעודיים והמורכבים ביותר יש תקרת זכוכית קשיחה.
מנקודת המבט הזו, חלוקה רוחבית ועיוורת של משאבים אינה נדיבות, אלא בריחה של המדינה מאחריות לתעדף את מי שזקוק לה להגנה הקיומית ביותר.
האשליה של תפקוד גבוה והמלכוד של ההורים
מנגד, הניסיון של גורמים באוצר להציג את הזינוק באבחונים כתוצאה של תמריץ כלכלי, כאילו הורים רצים לאבחן את ילדיהם ב-8,000 שקלים רק כדי להחזיר את ההשקעה בתוך חודשיים וקצת של קצבה, הוא ניתוח מנותק מהמציאות היומיומית של הורים לילדים אוטיסטים.
העלייה במספר המאובחנים נובעת בראש ובראשונה מהבנה מדעית וקלינית עמוקה יותר של האוטיזם, ומיכולת טובה יותר לזהות ילדים וילדות שבעבר נפלו בין הכיסאות.
חשוב להבין: תפקוד גבוה אינו אוטיזם קל.
ילדים אוטיסטים רבים שמוגדרים בתפקוד גבוה מתמודדים עם הצפה חושית יומיומית, חרדה משתקת, קשיים חברתיים עמוקים ומאמץ אדיר של מיסוך אוטיסטי לאורך שעות הלימודים, מאמץ שמוביל להתפרקויות קשות בבית ולשחיקה נפשית שמצריכה טיפול מקצועי הדוק.
הקצבה כתחליף לשירות ציבורי קורס
מדוע הורים רציונליים נלחמים על ההכרה והקצבה? משום שהמערכת הציבורית אינה מספקת מענה.
כשקופות החולים מציבות תורים של שנה ויותר לטיפול בוויסות חושי או רגשי, וכשמערכת החינוך הרגילה מתקשה להכיל תלמידים בשילוב יחידני ללא תיווך הולם, ההורים נאלצים להקים קליניקה פרטית בבית.
ה-3820 שקלים אינם רווח נקי למשפחה. ברוב המוחלט של הבתים הם עוברים ישירות למימון מרפאות בעיסוק, מטפלים רגשיים, קבוצות מיומנויות חברתיות, הדרכות הורים והשלמת שכר למשלבות.
כלוב הזהב של סל הזכויות
המדינה עצמה קשרה בין אבחון אוטיזם לבין עצם היכולת לקבל עזרה בבית הספר.
הורה שילדו מתמודד עם קושי תקשורתי וחושי יודע שללא האבחון הרשמי והמוכר, הילד לא יקבל סל שילוב בוועדת זכאות ואפיון ויוותר שקוף במערכת.
איך פותרים את המשבר מבלי להפקיר אף ילד?
שתי ועדות של משרד הבריאות יושבות כעת על המדוכה בניסיון להגדיר מחדש את קריטריוני האבחון ואת מדרג הזכויות והקצבאות.
אין ספק שהמשך המצב הקיים יוביל לקריסה תקציבית ותפקודית של מערך התמיכה כולו, וכי מעבר למודל של הקצאת משאבים לפי צורך תפקודי הוא צעד בלתי נמנע.
אולם, כדי שהתיקון הזה יהיה הוגן ומקצועי ולא יהפוך לקיצוץ תקציבי אכזרי על גבם של הילדים, הוא חייב להתבסס על שלושת העקרונות הבאים:
מענה ציבורי לפני קיצוץ בקצבאות
המדינה לא יכולה לשלול או להפחית קצבה מילדים אוטיסטים בעלי צרכי תמיכה מתונים (תפקוד גבוה), כל עוד היא לא מספקת להם מענה טיפולי זמין וחינמי בקהילה ובמסגרות החינוך.
אם הקצבה תופחת אך התורים בהתפתחות הילד ישארו באורך של שנה+, המשמעות היא הפקרת אלפי ילדים שלמשפחותיהם אין יכולת לממן טיפולים פרטיים.
מדרג תפקודי רב-ממדי ולא שטחי
כלי המדידה שיקבע את היקף התמיכה אסור שיתבסס רק על האם הילד מדבר ומתלבש לבד.
עליו להביא בחשבון מדדים נוירולוגיים ורגשיים עמוקים כמו רמת הוויסות החושי, היקף המיסוך והשחיקה הנפשית, יכולת התפקוד הניהולי והצורך בתיווך חברתי ורגשי מתמשך.
הגדלה מיידית של הסיוע למשפחות בקצה הספקטרום
הכספים שיתועדפו מחדש חייבים להישאר בתוך קהילת האוטיזם ולהיות מופנים ישירות להגדלת הקצבאות, שעות הסיעוד, המסגרות היומיות והתמיכה למשפחות שילדיהן, בעלי צרכי תמיכה גבוהים, זקוקים לליווי 24/7, כולל מענה אמיתי לבוגרים אוטיסטים.
הניסיון לתקן עוול של עשרים שנה הוא מורכב פוליטית וחברתית, אך אסור שיוביל למלחמת אחים בין הורים לילדים בתפקודים שונים.
האחריות מוטלת על המדינה. לבנות מערכת שיודעת לאבחן במדויק, לתקצב בחוכמה, ולתת לכל ילד אוטיסט בכל רמת תפקוד בדיוק את מה שהוא זקוק לו כדי לחיות בכבוד, בביטחון וברווחה.
קריאה נוספת: טיפול בגישה מאשרת מגוון נוירולוגי