ביום רביעי ה-1 ליולי 2026, בכנס מקצועי של מכון ברוקדייל, בחר ממלא מקום מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, צביקה כהן, להסיר את המסכה הממלכתית מעל פניו של המוסד שבראשו הוא עומד.
מעל הבמה, אל מול קהל אנשי מקצוע ומשפחות, הוא קבע באופן חד וברור כי הורים לילדים המאובחנים על הרצף האוטיסטי מתגאים ברשתות החברתיות בכך שעשו אקזיט ועקצו את הביטוח הלאומי משום שילדם הוכר כאוטיסט.
דבריו לא היו פליטת פה אגבית בשיחה סגורה. הם גובו במצגת סדורה, הוצגו כמשנה מקצועית מגובשת, ונועדו להסביר את הגידול המערכתי באבחוני אוטיזם כשינוי חברתי מטורף המונע מתמריצים כלכליים ומניקוד גבוה של קצבאות.
ההקשר שבו נאמרו הדברים מחמיר את המציאות שבעתיים.
כאשר אם לשני ילדים על הרצף האוטיסטי התפרצה לדבריו, כשהיא זועקת מדם ליבה כי הוא מוציא את דיבת המשפחות רעה וכי עליו להתבייש ולחזור בו מול קהילה שלמה, תשובתו של כהן היתה מפגן מצמרר של אטימות שלטונית.
הוא פטר אותה בטענה שהיא מנסה למשוך תשומת לב, הודיע לה בקרירות כי קיבלה את דקת החסד שלה, וחתם במשפט המזקק את תפיסת עולמו: בסוף זה כסף של כולנו.
בכך, הפך כהן את הכאב והמאבק היומיומי של משפחות למופע תיאטרלי שנועד לגזול את הקופה הציבורית.
תגובתו הרשמית של המוסד לביטוח לאומי, אשר שוחררה מיד לאחר הסערה הציבורית, היא מופת של פחדנות מוסדית.
המוסד טען כי דבריו של ממלא מקום המנכ"ל הוצאו מהקשרם, וכי הוא כיוון בכלל לפעילות אגף החקירות נגד גורמים שוליים המזייפים מסמכים.
זוהי זריית חול בעיני הציבור. ההקשר לא הוצא, הוא הודגם לראווה.
כהן לא דיבר על זייפני מסמכים בשוליים הקרימינליים של החברה. הוא דיבר מפורשות על המגמה הכללית של העלייה באבחוני אוטיזם, תוך שהוא מכנה את המספרים ההולכים וגדלים מספרים מטורפים.
הוא כיוון את חציו אל ליבה של קהילת האוטיסטים ומשפחותיהם, והגדיר את עצם קיומם הסטטיסטי כעוקץ שיטתי.
התגובה הרשמית, המצהירה כי המוסד פועל ביראת כבוד ובחרדת קודש כלפי אנשים עם מוגבלות, מתנפצת לרסיסים אל מול התיעוד המצולם שבו נראה ראש המערכת נוזף באם כאילו היתה גנבת שנלכדה בקלקלתה.
אנו, כארגון המייצג נאמנה את קהילת האוטיסטים ומשפחותיהם, מסרבים לקבל את התירוץ העלוב של דברים שהוצאו מהקשרם.
הטקסט נאמר, כוונת המשורר ברורה, ותפיסת העולם השלטונית נחשפה במלוא כיעורה.
הטענה המרכזית של כהן אינה טעות בשיקול דעת נקודתי, אלא אידיאולוגיה מובנית וקרה הרואה באזרח הפגיע ביותר נטל כלכלי אופורטוניסטי ובזכויותיו המעוגנות בחוק, פרצה שיש לאטום.
בורות ממוסדת במסווה של פקידות
יש לפרק את המגדלור של הבורות שהקים ממלא מקום המנכ"ל, לבנה אחר לבנה, תוך הישענות על מדע, מחקר ועובדות, כלים שכהן בחר להשאיר מחוץ לאולם ההרצאות.
הטענה הראשונה והמרכזית שלו היא שהגידול החד במספר הילדים המאובחנים על הרצף נובע מתמריץ כלכלי, וכי משפחות מאבחנות את ילדיהן משום שאנשים מבינים שיכולה להיות פה עוד הכנסה.
קביעה זו אינה רק אכזרית, היא עומדת בסתירה מוחלטת לכל גוף ידע רפואי ופסיכיאטרי הקיים בעשורים האחרונים.
לאוטיזם יש בסיס גנטי מוכח ומתועד היטב בספרות המחקרית העולמית.
הגידול באבחונים אינו נובע מגילוי של מכרה זהב קצבתי, אלא מהרחבה דרמטית של ההגדרות האבחוניות, כדוגמת המעבר ל-DSM-5, משיפור עצום בכלים לאיתור מוקדם, מהבנה מעמיקה יותר של הספקטרום על רבדיו השונים, ומעלייה במודעות הציבורית והמקצועית.
להציג את האבחון הנוירולוגי המורכב הזה כרדיפת בצע, משמעו למחוק עשרות שנות התקדמות מדעית בהבל פה של פקיד.
החומרה מעמיקה כאשר כהן מפנה אצבע מאשימה ספציפית כלפי משפחות שבהן יותר מילד אחד מאובחן. "יש משפחות ששניים, שלושה ילדים… זאת מגמה חברתית", הוא טען בביטול.
כפי שהדגישו בצדק באגודה הלאומית לילדים ובוגרים עם אוטיזם (אלו"ט), הניסיון לצייר מציאות של מספר ילדים אוטיסטים במשפחה כניסיון מתוכנן לייצר הכנסה קצבתית הוא התעלמות מוחלטת מההורשה הגנטית המובהקת של האוטיזם, ומהווה השמצה מקוממת וחשוכה של ההורים.
משפחות אלו, הנושאות בנטל טיפולי, רגשי וכלכלי כבד מנשוא, מוצגות על ידי צביקה כהן ככנופיות פשע מאורגן החולבות את קופת המדינה. זוהי אינה רק טעות אמפירית אלא רשעות לשמה.
יתרה מכך, כהן בחר להשתמש בנתוני ארגון ה-OECD כדי לבסס את טענתו כי המגמה בישראל חריגה, באומרו שהמספרים בארץ "לא תואמים את המספרים שרואים ב-OECD".
נתונים נועדו לשקף אמת, אך בידיו של כהן הם הפכו לפלסטלינה סטטיסטית.
העובדות הבלתי מעורערות הן שלמרות הגידול באבחונים בשנים האחרונות, שיעור האוטיסטים באוכלוסיית ישראל עדיין נמוך משמעותית בהשוואה למדינות מפותחות רבות בעולם.
הצגת ישראל כאנומליה של סחיטת קצבאות היא שקר סטטיסטי מודע או ביטוי של חוסר הבנה בסיסי בנתונים שהוא עצמו מופקד עליהם.
במקום להכיר בכך שישראל רק מתחילה ליישר קו עם העולם המערבי באיתור הקהילה, הוא בוחר לסמן את המאובחנים כמטרה.
את התהום המוסרית העמוקה ביותר כרה כהן כשהתייחס לעבר בגעגוע.
הוא ציין כי "בעבר… כולם היו מצניעים את זה", וקונן על כך שהיום "אין כבר בושה בדבר הזה" והתהליכים נעשים "בריש גלי".
עבור כל מי שחי את עולם המוגבלויות, המילים הללו מעבירות צמרור של אימה.
הצנעת האוטיזם בעבר פירושה היה כליאת ילדים במוסדות סגורים, הרחקתם מהעין הציבורית, בושה משפחתית משתקת, היעדר מוחלט של טיפולים מקדמים והסללה לחיים של עליבות ובידוד.
העובדה שמשפחות היום מפסיקות להתבייש, דורשות את זכויותיהן, ויוצאות לאור, היא ניצחון כביר של חברה אנושית, פתוחה ומכילה.
הפיכת הבושה של העבר למדד החיובי, והפתיחות של ההווה למדד השלילי, חושפת מנגנון מחשבתי של פקידות המעדיפה אזרחים שקופים, שותקים ומוסתרים, רק כדי שלא יהוו סעיף הוצאה בתקציב.
אזרח אוטיסט שהגיב לדברים ביטא זאת בכאב מזוקק בפייסבוק: "לא בחרתי להיוולד אוטיסט… בגלל אנשים כמוך חייתי בבושה, הסתרתי, התחבאתי, והרגשתי לא נעים בגלל מי שאני".
כאשר מנכ"ל או ממלא מקומו רואה בהיעדר הבושה חיסרון, הוא מעיד על עיוורון ערכי ועל אובדן דרך מוחלט.
בנוסף, הטענה החצופה כאילו הורים פונים לאבחונים פרטיים משום שזה שקול להוצאת ימי מחלה פיקטיביים, מדגימה ניתוק מהשטח.
משפחות נאלצות להוציא אלפי שקלים מכיסן על אבחונים פרטיים אך ורק בגלל קריסתה של המערכת הציבורית, שאינה מסוגלת לספק תורים בזמן סביר במסגרת התפתחות הילד.
הן עושות זאת כדי להשיג את המעטפת הטיפולית הקריטית שילדיהן זקוקים לה בדחיפות, ולא כחלק מאסטרטגיה של עושק.
פגיעה מערכתית ואנושית
אי אפשר להפריז בעוצמת הנזק שמחוללות מילים אלו כשהן בוקעות מגרונו של ראש המערכת הסוציאלית הגדולה בישראל.
ההשלכה הראשונה והמיידית היא ריסוק האמון, השברירי בלאו הכי, שבין המשפחות לבין מוסדות המדינה.
המוסד לביטוח לאומי אינו גוף מסחרי, הוא התגלמות החוזה החברתי בין המדינה לאזרחיה הפגיעים ביותר.
כאשר מי שעומד בראש הגוף הזה מכריז כי ציבור שלם מבצע הונאה, כל מפגש של הורה אוטיסט בוועדה רפואית הופך לחקירת חשוד.
הפקיד מולו אינו עוד נציג סעד, אלא חוקר הונאות. ההורה אינו אזרח הזקוק לתמיכה, אלא גנב פוטנציאלי המנסה לעקוץ את הקופה.
השבר הזה מחלחל למקומות המסוכנים ביותר, לחדרי ההמתנה של קלינאיות התקשורת, למרפאות התפתחות הילד ולליבן של אמהות טריות.
משמעות הדברים היא יצירת אפקט מצנן ומסוכן על הנכונות של הורים לחפש אבחון מוקדם עבור ילדיהם.
אנו יודעים מעל לכל ספק מדעי כי התערבות מוקדמת בשנות החיים הראשונות היא חלון הזדמנויות קריטי המשפיע על מסלול חייו השלם של אדם על הרצף האוטיסטי.
אם הורה צעיר החושש להתפתחות בנו שומע כי המדינה תסמן אותו כמחפש אקזיט אם יפנה לאבחון, ההורה הזה עלול להדחיק, להשהות ולהימנע מדרישת עזרה.
מדיניות ההפחדה של כהן לא תחסוך קצבאות. היא תיצור דור שלם של ילדים שיפספסו את חלון ההתערבות ויזדקקו לתמיכה מאסיבית ויקרה הרבה יותר בעתיד.
"קיצוץ בזכויות היום עלול להפוך לגירעון חברתי וכלכלי כבד בהרבה בעתיד" כפי שהזהיר עו"ד זיו מגור, מנכ"ל ארגון אלומות אור.
מעבר לנזק הכלכלי והבירוקרטי, דבריו של כהן מחזירים את הגלגל לאחור בכל הנוגע לסטיגמה חברתית.
במשך שנים ארוכות, קהילת האוטיסטים ומשפחותיהם בישראל מנהלות מלחמת חורמה בדעות קדומות, בניסיון לעקור את הבורות ולטעת במקומה הכלה והבנה.
הדברים של צביקה כהן, ממלא מקום המנכ"ל של המוסד לביטוח לאומי, נותנים הכשר רשמי, ממוסד ושלטוני לסטיגמה.
הם מעניקים לגיטימציה למבט העקום ברחוב, ללחישות מאחורי הגב במסגרות החינוך, ולאפליה הסמויה בשוק התעסוקה.
זהו מסר מהדהד הקובע כי המאבק לקיום בכבוד הוא פלסטר המכסה על רדיפת בצע.
הורה לילד אוטיסט, שכבר כעת מתמודד עם הוצאות כבדות, טיפולים אינסופיים ומורכבות יומיומית, נאלץ כעת לשאת על גבו גם את אות הקין של עוקץ המדינה.
שאלת הכשירות והאם הקופה חשובה מהאזרח?
נוכח ההתבטאויות הללו, מתעוררת שאלת הכשירות של צביקה כהן באופן החד והקר ביותר.
האם אדם שמחזיק בתפיסת עולם כה צינית, פוגענית ומנותקת מהמציאות המדעית והאנושית, כשיר לעמוד בראש מוסד שאמור להגן על זכויותיהן של האוכלוסיות החלשות ביותר בישראל?
חברת הכנסת טלי גוטליב, בעצמה אם לילדה אוטיסטית, ניסחה זאת במדויק: "צביקה כהן מ"מ מנכ"ל הביטוח הלאומי חייב לעוף הביתה… אני לא אאחל לו להחליף תחבושת לילדה אוטיסטית בת 15, או לא לעזוב לה את היד כי היא בורחת לכביש".
צביקה כהן אינו מבין את משמעות החיים בצל מוגבלות, ונדמה שהוא גם אינו מעוניין להבין.
הקונפליקט המובנה כאן הוא שאלת הנאמנות. תפקידו של מנכ"ל הביטוח הלאומי אינו מסתכם בשמירה על הקופה ככלב שמירה חסר רחמים.
תפקידו הוא לוודא שהרשת הסוציאלית פועלת כראוי, נמצאת שם ותופסת את מי שנופל.
כאשר הגישה היא גישה חרדתית של רואה חשבון הרואה בכל עלייה בזכאות, טבעית ומוצדקת ככל שתהיה, שוד לאור היום, המוסד בוגד בייעודו ההיסטורי והחוקי.
כהן טען כי "תמיד יהיו קצבאות, השאלה היא איך סוגרים את הבור". זוהי התבטאות המסגירה כי מבחינתו הילדים האוטיסטים אינם אזרחים בעלי זכויות, אלא בור פיננסי שיש לאטום.
יש לתת את הדעת גם לקהל היעד שלו בחר כהן לשאת את דבריו.
בחירתו לומר את המילים הללו בביטחון גמור מול קהל מקצועי ובכינוס רשמי מעידה על ניתוק מוחלט, אך היא גם מעלה שאלה קשה אף יותר: אם זהו השיח שמרשה לעצמו ראש המערכת להשמיע באור יום, מול מצלמות ומיקרופונים, מהו השיח המתנהל בחדרים הסגורים?
אילו הנחיות בלתי כתובות מועברות לפקידי התביעות ולוועדות הרפואיות תחת שרביט הניהול של אדם הסבור כי האזרחים של מולו הם קומבינטורים חסרי בושה?
הריקבון לעולם אינו נעצר בדרג הצהרתי. הוא מחלחל והופך למדיניות של גרירת רגליים, הקשחת קריטריונים עיוורת, כפי שהעיד כהן בעצמו על הקמת צוות עם משרד הבריאות לבניית מדרגות לקצבאות, והתעמרות ממסדית.
צביקה כהן: לא נשכח, לא נסלח ולא נשתוק
אנו לא עומדים כאן כמבקשי נדבות הממתינים להתנצלות רפה שתנוסח על ידי יועצי תקשורת ודוברים אנונימיים של המוסד לביטוח לאומי.
אין לנו עניין בתירוצים דחוקים על חקירות הונאה כביכול, ולא בהצהרות ריקות מתוכן על חרדת קודש ויראת כבוד.
הקהילה האוטיסטית בישראל אינה שבויה בקסמם של יחסי ציבור, היא שבעת מלחמות, למודת בירוקרטיה וחסינה מפני זלזול.
אנו דורשים מעשים מדידים ושינוי מדיניות שורשי. ראשית, על צביקה כהן לשים את המפתחות ולהתפטר לאלתר.
אדם שרואה בלקות הנוירולוגית המורכבת שלנו ושל ילדינו דרך לאקזיט פיננסי, פסול מבחינה מוסרית, ערכית ומקצועית לשבת על כסאו.
אין מקום לסליחה ולמחילה על מילים המפקיעות את האנושיות ממשפחות שלמות.
שנית, אנו דורשים בדק בית עמוק וחיצוני בוועדות הביטוח הלאומי, כדי להבטיח שהלך הרוח הרעיל שהוצג על ידי הנהלת המוסד אינו מתורגם להתעמרות יומיומית באזרחים הניגשים לממש את זכותם החוקית.
הימים שבהם קהילת האוטיסטים ומשפחותיהם הרכינו ראש, הסתירו את זהותם והתביישו, שצביקה כהן מתגעגע אליהם, חלפו מן העולם ולעולם לא ישובו.
אנחנו כאן, אנחנו זקופים, ואנחנו דורשים ממדינת ישראל לקיים את חלקה בחוזה החברתי ללא סטיגמות, ללא השמצות, וללא רחמים מזויפים.
הדברים שנאמרו נחקקו בזיכרון הקולקטיבי שלנו, ועל בסיסם נפעל.
אנו לא נשקוט עד שהגופים האמונים על רווחתנו ינוהלו על ידי אנשים המבינים את תפקידם: לשרת את האזרח ולא להילחם בו.
קריאה נוספת: לפעמים אין ברירה וצריך עורך דין