סביבת אכילה חיובית

שעת ארוחת הערב מתקרבת והבטן שלכם מתחילה להתכווץ. לא מתוך רעב, אלא מתוך מתח.

אתם מכירים את התחושה, ההליכה על קצות האצבעות, התקווה שאולי היום יהיה אחרת והתפילה השקטה שלא יתחיל מאבק נוסף סביב נושא האכילה של הילד.ה.

כשהשולחן המשפחתי מרגיש יותר כמו שדה קרב מאשר מקום מפגש, התשישות מובנת. האהבה שלכם לילד.ה אינסופית, אבל האנרגיה והכוחות שלכם לא.

בכתבה הקודמת, צללנו לעומק והבנו למה אתגרי האכילה של הילדים האוטיסטים כל כך מורכבים.

בכתבה הזאת, אנו מתחילים במסע המעשי לשינוי, והצעד הראשון, החשוב והבסיסי ביותר, הוא לא לנסות להוסיף מאכל חדש לצלחת, אלא להסיר ממנה את המרכיב הרעיל ביותר: הלחץ.

הלחץ הוא האויב מספר אחת.

כאשר ילד חש לחץ, שידול מתמיד או איום סביב נושא האכילה המוח שלו נכנס למגננה. הכוונה היא לתגובות כמו "רק ביס אחד!", "אם לא תאכל, לא תקבל…" וכדומה, שגורמות לכך שהחרדה גוברת, ומערכת העצבים שלו מפרשת את הסיטואציה כמאיימת.

במצב כזה, היכולת הטבעית של הילד לסקרנות, פתיחות והתנסות נעלמת לחלוטין.

נסו לחשוב על זה מכיוון קצת אחר, הכרחתם ילד לטעום מאכל שהוא חווה כדוחה או מאיים, האם זה ילמד אותו לאהוב את המאכל?

הכפיה והלחץ ילמדו אותו שארוחות הן זמן לא נעים, ושצריך לחשוש מכם וממה שתגישו לו ותכריחו אותו לאכול. במקום ליצור קשר חיובי עם האוכל, אנחנו בונים חומה של התנגדות וחשדנות.

המטרה הראשונה שלנו היא לפרק את החומה הזו, לבנה אחר לבנה. לאחר שנפרק את חומת הלחץ, נוכל להתקדם.

כללי המשחק החדשים סביב השולחן

כדי לצאת ממעגל המאבקים, אנו מאמצים עיקרון פשוט אך מהפכני שפותח על ידי התזונאית אלין סאטר, ונקרא "מודל חלוקת האחריות באכילה".

המודל החשוב מחלק את תחומי האחריות בצורה ברורה, בין ההורים לילד ומנטרל את המלחמה והמאבק.

האחריות של ההורים

אתם אחראים על מה מוגש לארוחה, מתי הארוחה מתקיימת ואיפה אוכלים. אתם מנהלים את ההזדמנויות התזונתיות, כך לפי המודל.

האחריות של הילד

הילד, ורק הוא, אחראי על האם הוא אוכל ממה שהוגש, וכמה הוא אוכל. הוא המומחה הבלעדי לגופו.

מה זה אומר בפועל? אתם מגישים ארוחה מגוונת ומזינה בזמן קבוע, ליד השולחן במטבח או בפינת האוכל.

מרגע שהאוכל על השולחן, התפקיד שלכם הסתיים. אתם לא משכנעים, לא מאכילים בכוח, לא מציעים פרסים ולא מענישים בכל מקרה.

אתם סומכים על הילד שיקשיב לגוף שלו. הגישה הזו אולי נשמעת מפחידה בהתחלה, והרבה הורים אומרים: "אבל הוא פשוט לא יאכל כלום!", אך בטווח הארוך היא בונה אמון, מקנה לילד תחושת שליטה ומסירה מכם את עול השוטר.

ארוחה משפחתית כעוגן

ילדים בכלל וילדים אוטיסטים בפרט זקוקים לשגרה ולקביעות כדי להרגיש בטוחים. ארוחות משפחתיות בזמנים קבועים הן עוגן רב עוצמה.

גם אם הילד אוכל רק פסטה לבנה בזמן שכל השאר אוכלים תבשיל ירקות, עצם הישיבה המשותפת היא הישג אדיר.

בארוחה המשותפת הוא נחשף באופן פסיבי למראות ולריחות של מזונות אחרים, בסביבה בטוחה וללא ציפייה.

הוא רואה אתכם אוכלים ונהנים, וזהו המודלינג הטוב ביותר שיש. הפכו את הארוחה לזמן נעים. דברו על היום שהיה, שתפו חוויות, נהלו שיחה מתעניינת בין כל בני המשפחה.

המטרה היא ליצור אסוציאציה חיובית מעצם הישיבה המשותפת סביב שולחן האוכל, חוויה שאינה תלויה בכמות או בסוג האוכל שנכנסת לפה.

איך לדבר (ולא לדבר) על אוכל

למילים שאנחנו אומרים יש כוח עצום, במיוחד עבור הילדים שלנו. שינוי קטן בשפה יכול לחולל שינוי גדול באווירה.

במקום לשאול: "למה אתה לא טועם מהסלט? זה כל כך בריא!" אמרו באדישות אמירה ניטרלית כמו: "הכנתי היום סלט עם מלפפון ועגבנייה".

במקום לשדל וללחוץ באמירה כמו: "בוא תראה איזה טעים, רק ביס קטן בשביל אמא" התמקדו בחוויה החיובית שלכם ואמרו משהו כמו: "מממ, אני ממש נהנית מהשניצל הזה".

הכלל הוא לדבר על האוכל בצורה עובדתית ונטולת שיפוט. המזון הוא פשוט… מזון. הוא לא "טוב" או "רע", והילד אינו "טוב" אם הוא טועם או "רע" אם הוא מסרב לטעום.

הצלחת המנצחת: ביטחון לצד סקרנות

אחת הדרכים היעילות ביותר ליישם את גישת "אפס לחץ" היא לוודא שבכל ארוחה שאתם מגישים לשולחן, יש לפחות רכיב מזון אחד שאתם יודעים בוודאות שהילד אוהב ואוכל. זה המאכל הבטוח שלו.

כאשר הילד יודע שבכל ארוחה מחכה לו משהו מוכר ובטוח, הוא יכול להרפות ולהשתחרר מהלחץ שמנטרל אותו.

הוא יודע שהוא לא יישאר רעב. הביטחון הזה מפנה אצלו משאבים נפשיים להיות סקרן כלפי המאכלים האחרים שנמצאים על השולחן או אפילו בצלחת שלו, בלי שום דרישה לגעת בהם.

לאורך הזמן ובניטרול אלמנט הלחץ, עצם הנוכחות של מאכל חדש ליד מאכל אהוב יתן לילד את האפשרות לעשות צעד קטן קדימה.

צעד קטן בכל פעם

הורים יקרים, חשוב שתפנימו ותזכרו תמיד כי אתם לא אשמים במאבקי האכילה. נקלעתם למעגל מורכב ומאתגר בשל האוטיזם והמעבר לגישה נטולת לחץ הוא תהליך.

יהיו ימים טובים יותר וטובים פחות בכלל ולצד השולחן בזמן הארוחות המשפחתיות בפרט. המפתח הוא עקביות וסבלנות, בדרך ליצירת סביבת אכילה חיובית ובטוחה עבור הילד.

בכל פעם שאתם יושבים במשותף לארוחה משפחתית ומצליחים לשמור על אווירה רגועה וחיובית, ניצחתם.

כל ארוחה שעוברת ללא מאבק היא הצלחה, גם אם הילד לא מכניס לפה שום דבר וגם כשהוא לא טועם מאכל חדש.

צעד אחר צעד, בחוכמה וסבלנות, אתם בונים יסודות בריאים לחיים בכלל ולאכילה בפרט. אתם מחזירים את האמון, את תחושת הביטחון ואת השפיות לשולחן האוכל.

על היסודות האיתנים האלה, כפי שנראה בכתבות הבאות, נוכל להתחיל לבנות עולם חדש של טעמים.

קריאה נוספת: משחקים באוכל וזה בסדר!