המוח המפוסל

מה אם נספר לכם שפריצות הדרך הגדולות ביותר בהיסטוריה לא נולדו מתוך מוחות "מושלמים", אלא דווקא מאלה שחורגים מההגדרה המקובלת?

מה אם נגלה לכם שהקוד הגנטי שמאחורי יצירות מופת ותיאוריות ששינו את העולם, הוא אותו קוד שיוצר גם בדידות, בעיות תקשורת וקושי חברתי?

אנו מזמינים אתכם למסע אל תוך רעיון מהפכני: רעיון המוח המפוסל.

זוהי תפיסה הרואה במוח האוטיסטי לא כלי פגום, אלא יצירת אמנות ייחודית, בעלת קווי מתאר, זוויות ושקעים שאינם טעות, אלא מהות.

כמו גביש יהלום נדיר ששובר את האור בדרכים שאיש לא ראה, כך המוח המפוסל מעבד את המציאות, מפרק אותה לגורמים ומרכיב אותה מחדש לכדי תובנות גאוניות.

אנחנו מבקשים לאמץ את פרדיגמת המגוון הנוירולוגי (Neurodiversity) ולצאת למסע מרתק בניסיון להבין את עוצמתו של המוח המפוסל.

נצעד לצד דמויות היסטוריות ועכשוויות ונראה כיצד המבנה הקוגניטיבי הייחודי שלהן לא היה מכשול שצריך להתגבר עליו, אלא מנוע סודי שהזניק אותן לפסגות של יצירתיות, מדע ואמנות.

בטרם נצא לדרך, חיוני לעצור לרגע ולהציב תמרור של אמת ורגישות. הסיפורים שנביא, על אף היותם מעוררי השראה, מאירים פינה אחת בלבד, נדירה ומיוחדת, של הקשת האוטיסטית.

הם אינם מייצגים את החוויה כולה, ובוודאי שאינם קובעים מדד לערך אנושי.

מטרתנו אינה לרומם מיתוס של גאונות, אלא לחקור בעדינות כיצד אותה שונות מפוסלת יכולה, לעיתים, להצמיח תובנות המשנות את עולמנו, מתוך כבוד עמוק למגוון האינסופי של החוויה האנושית, על כל גווניה.

זהו סיפור על האופן שבו השונות הופכת לייחודיות, והייחודיות, למתנה המשנה את המציאות של כולנו ואת העולם כולו.

הארכיטקטורה של מוח מפוסל

כדי להבין את הדיוקנאות שיוצגו בהמשך, יש להצטייד תחילה בכלים רעיוניים המאפשרים לפענח את דרכי הפעולה של המוח המפוסל.

חלק זה יתרגם מונחים מורכבים מתחום מדעי הקוגניציה לפרוזה נגישה ומרתקת, ויחשוף את המנגנונים הפנימיים המניעים יצירתיות וחדשנות ייחודית.

המנוע של המומחיות או שהמומחיות היא המנוע

המושג תחומי עניין מיוחדים (Special Interests) במובן האוטיסטי אינו מתאר תחביבים חולפים, אלא עיסוקים עמוקים, אינטנסיביים, המעצבים את זהותו של האדם ומניעים אותו לרכישת ידע אנציקלופדי ומיומנות ברמת מומחיות עילאית.

תחומי עניין אלו מספקים נחמה, מפחיתים חרדה ויוצרים תחושת מטרה ושליטה בעולם שלעיתים קרובות מרגיש כאוטי.

הדוגמאות לכך רבות ומגוונות. סטושי טג'ירי, שבילדותו היה מרותק מאיסוף חרקים, תרגם את האובססיה הזו ישירות לעולם המערכתי המורכב ויצר את פוקימון.

דן אקרויד, שהודה באובססיות מתועדות שלו לרוחות רפאים ולאכיפת חוק, השתמש בהן כדלק היצירתי לסרט הקאלט "מכסחי השדים".

הגולש המקצועי קליי מרזו, שהמיקוד העז שלו הוא תכונה אוטיסטית קלאסית, הצליח להגיע לציונים מושלמים בתחרויות גלישת גלים.

הדפוס ברור. תחומי עניין מיוחדים מהילדות הופכים לעיתים קרובות לקריירה בבגרות. זאת מומחיות ואין זו מקריות.

יכולתו של המוח האוטיסטי להתמקד באופן היפר-ממוקד (Hyperfocus) בנושא אחד מאפשרת רכישת ידע בעומק נדיר בהשוואה לאוכלוסייה הנוירוטיפיקלית.

עיסוק מתמשך ומלא תשוקה זה בונה בסיס לחדשנות ומומחיות שיכול לעלות בהרבה על למידה קונבנציונלית.

תחום העניין אינו רק נושא. הוא הופך לעדשה שדרכה העולם מאורגן ומובן, מה שהופך אותו לנתיב הגיוני ועוצמתי לקריירה מספקת.

פריזמה אחרת: חשיבה חזותית, דפוסית ומערכתית

ההבנה הרווחת של חשיבה מתמקדת בעיבוד מילולי-לשוני, אך המוח האוטיסטי חושף בפנינו סגנונות קוגניטיביים אחרים, עוצמתיים לא פחות.

טמפל גרנדין מתארת את עצמה כמי ש"חושבת בתמונות". היא מתרגמת כל מילה, כתובה או מדוברת, לסרטים צבעוניים ושלמים בראשה, מה שהיווה יתרון מכריע בעבודתה.

לעומת זאת, מוחות אחרים, כמו אלו של מדענים ומתמטיקאים, עשויים לחשוב לאו דווקא בתמונות ספציפיות, אלא בדפוסים מופשטים, במערכות ובתבניות לוגיות.

נטייה זו מסבירה את המשיכה לתחומים כמו מתמטיקה, פיזיקה ותכנות מחשבים, כפי שנראה אצל דמויות כמו אייזק ניוטון או ביל גייטס.

הסגנון הקוגניטיבי המולד של אדם אינו רק העדפה. הוא מכתיב את מתודולוגיית פתרון הבעיות כולה.

הוגה חזותית כמו גרנדין חייבת לראות את הבעיה מנקודת מבטה של החיה. הוגה מערכתי כמו איינשטיין חייב לבנות מודל שלם ועקבי (ניסוי מחשבתי) כדי לבחון את המציאות.

מכאן עולה שהשיטות פורצות הדרך שלהם לא היו רק בחירות מבריקות, אלא הרחבות הכרחיות של החיווט הקוגניטיבי הבסיסי שלהם.

הגאונות שלהם טמונה ביכולתם למנף את דרך החשיבה הטבעית שלהם.

הערכה מחדש של יצירתיות אוטיסטית

הקשר בין האוטיזם ליצירתיות מורכב ולעיתים מובן לא נכון.

כדי לפענח אותו, יש להבחין בין שני סוגי חשיבה:

• חשיבה מסתעפת (Divergent Thinking), שהיא היכולת לייצר רעיונות רבים ומגוונים.
• חשיבה מתכנסת (Convergent Thinking), המתמקדת במציאת פתרון אופטימלי יחיד.

מחקרים עדכניים מצביעים על כך שיצירתיות מוגברת, במיוחד בחשיבה מסתעפת, עשויה להיות קשורה לנוכחות משותפת של ADHD.

אנשים עם ADHD מצטיינים במשימות הדורשות חשיבה מסתעפת, בעוד שמחקרים מסוימים דווקא קושרים את האוטיזם באופן חזק יותר לחשיבה מתכנסת או לדפוסים ספציפיים של יצירתיות.

כאן טמונה סתירה לכאורה.

האוטיזם מקושר לגאונות יצירתית, אך מבחני יצירתיות סטנדרטיים, המבוססים לרוב על שטף רעיונות מסתעף, עשויים להראות ציונים נמוכים יותר. עם זאת, אותם מבחנים מראים לעיתים קרובות ציונים גבוהים יותר במקוריות.

אין זו סתירה אם מגדירים מחדש את התהליך היצירתי. המוח האוטיסטי, עם המיקוד העז שלו ועיבוד המידע מלמטה-למעלה או מהפרט אל הכלל, אינו בנוי לייצור מהיר של עשרות רעיונות קונבנציונליים.

במקום זאת, הוא עוקף את המובן מאליו. הוא מבצע התכנסות עמוקה (Deep Convergence) לתוך הבעיה, מנתח את כל המשתנים במיקוד אינטנסיבי עד שהוא מגיע לפתרון יחיד, חדשני ביותר, ולעיתים גם מהפכני.

זה מסביר מדוע אנשים אוטיסטים מייצרים פחות רעיונות, אך לרוב הם יהיו מקוריים יותר.

היצירתיות של האוטיסטים אינה יריית רובה ציד של אפשרויות, אלא קרן לייזר המכוונת לאמת שאיש עוד לא ראה.

דיוקנאות של עולם מפוסל

אלברט אינשטיין

אנו פוגשים את איינשטיין הצעיר, ילד מתבודד שחזר על משפטים באובססיביות עד גיל שבע.

הוא לא היה הוגה מילולי. כפי שציינה בת דודתו ואשתו השניה, אלזה, כשציטטה את שאמר לה: "לעתים רחוקות מאוד אני חושב במילים. מחשבה מגיעה, ואני עשוי לנסות לבטא אותה במילים לאחר מכן".

תודעה לא-מילולית וחזותית זו מצאה את ביטויה הטבעי לא בדקלום בכיתה, אלא ב-Gedankenexperiment – ניסויים מחשבתיים.

אנו צועדים לצד איינשטיין בן ה-16 כשהוא מדמיין את עצמו רודף אחר קרן אור. זו לא היתה פנטזיה בעלמא, אלא סימולציה חזותית קפדנית.

מוח שחושב בתמונות ובמערכות יכול להריץ סימולציות כאלה בקלות, לתפעל משתנים ולבחון את גבולות חוקי הפיזיקה.

תורת היחסות שלו לא נגזרה רק מלוח מלא במשוואות. היא נראתה תחילה בתיאטרון של מוחו, בתמונות שהיו ברורות רק לו.

הסיפור של איינשטיין מדגים כיצד סגנון קוגניטיבי מכתיב מתודולוגיה. הסתמכותו על ניסויים מחשבתיים היתה תוצאה ישירה של הנוירו-טיפוס הלא-מילולי והחזותי-מרחבי שלו.

הוא היה חייב לבנות את התיאוריה באופן חזותי לפני שיכל לתאר אותה מתמטית. המיקוד העז שלו אפשר לו להחזיק את הסימולציות המורכבות הללו בראשו, תוך התעלמות מכל השאר.

טמפל גרנדין

אנו נכנסים לעולמה החושי של גרנדין. רעשים חזקים הם כמו המקדחה המפחידה של רופא השיניים. בגדים מגרדים הם בלתי נסבלים. המחשבות הן אך ורק סרטים צבעוניים.

מציאות חזותית ורגישות יתר זו העניקו לה חלון ייחודי לתודעתן של חיות, שחיות גם הן בעולם של פרטים חושיים, לא של שפה מופשטת.

עבודתה המהפכנית בתחום הטיפול ההומני בבעלי חיים נבעה מאמפתיה קוגניטיבית עמוקה.

היא לא רק הזדהתה עם הפרות היא ביצעה סימולציה של חווייתן. היא היתה יורדת על ברכיה כדי לראות את העולם מגובה העיניים של פרה, ומבחינה בפרטים שאחרים החמיצו: צללים, השתקפויות, שרשרת מתנדנדת.

העיצובים שלה, כמו מערכת המסדרונות המעוקלת, לא רק תוכננו הנדסית. הם נבנו ככוריאוגרפיה המבוססת על הבנתה החזותית את תפיסתה של הפרה ואת פחדיה.

מתיאוריה ניתן להבין כיצד היא מריצה בדימיונה סימולציות של מציאות מדומה מלאה. הרבה לפני שמישהו בכלל טווה את המושג "מציאות מדומה".

גרנדין היא הדוגמה המושלמת לשילוב בין תחום עניין מיוחד (חיות) לסגנון קוגניטיבי ייחודי (חשיבה חזותית) שהוביל לחדשנות משנה עולם.

הציטוט שלה, "המון אנשים חושבים בתמונות, אבל אני חושבת רק בתמונות" אינו רק מטאפורה. זהו תיאור של המציאות הקוגניטיבית שלה.

יכולתה לתרגם את העולם החושי של בעלי חיים לעקרונות הנדסיים היא תוצאה ישירה של מוחה האוטיסטי.

סטנלי קובריק

קובריק הוא הפרפקציוניסט האניגמטי, שדרש עשרות, ולעיתים יותר ממאה, טייקים לסצנה אחת. הוא מתואר כאובססיבי, קשה ושולט.

שחקנים כמו שלי דובאל תיארו את תהליך הצילומים של "הניצוץ" כ"מייסר" ו"כמעט בלתי נסבל", כשהיא נאלצה לבכות 12 שעות ביממה במשך חודשים.

אך אם נבחן מחדש התנהגות זו, לא כטמפרמנט אמנותי גרידא, אלא כתהליך ההכרחי והמפרך של החצנת עולם פנימי שלם ומושלם, נקבל תמונה אחרת.

סטנלי קובריק, צלם לשעבר עם עין חדה לפרטים, לא השתמש בטייקים כדי "למצוא" את הסצנה. הוא השתמש בהם כדי לאלץ את המציאות להתאים לסרט המושלם שכבר התנגן בראשו.

האובססיה שלו לטכנולוגיה, כמו עדשות זייס [Zeiss] המותאמות אישית עבור "בארי לינדון" או הסטדיקאם ב"הניצוץ", היתה חיפוש אחר כלים מדויקים מספיק כדי ללכוד את חזונו הפנימי.

שיחותיו עם התסריטאית דיאן ג'ונסון חושפות מוח אובססיבי למבנה ולהיגיון, שקיצץ כל מה שהרגיש חלש או מבולגן.

שיטתו של קובריק היא דוגמה רבת עוצמה להתכנסות עמוקה.

הוא לא חקר אפשרויות. הוא הוציא לפועל פתרון יחיד ומושלם שכבר הגה. הקושי שלו באינטראקציה חברתית והמיקוד העז שלו הם מאפיינים אוטיסטיים קלאסיים.

ה"עריצות" של תהליך עבודתו היתה החיכוך בין התוכנית הפנימית הבלתי מתפשרת שלו לבין המציאות המבולגנת והלא מושלמת של עשיית סרטים.

כפי שציין הבמאי סידני פולאק, סרטיו: "אינם בדיוק מציאותיים. הם סוריאליסטיים…מהפנטים", עדות לחזון יחיד ובלתי מעורער שנכפה על העולם.

אנתוני הופקינס

הופקינס קיבל אבחנה של אספרגר בגיל 70. הוא מהרהר בחיים שלמים שבהם הרגיש כאאוטסיידר, התמודד עם קשיים במערכות יחסים, והיה בעל מוח אובססיבי.

הוא מכנה את האוטיזם שלו "מתנה גדולה" ומצהיר: "אני בהחלט מסתכל על אנשים אחרת. אני אוהב לפרק, למשוך דמות לגזרים".

שיטת המשחק שלו ידועה בהכנה המדוקדקת. הוא קורא תסריטים מאות פעמים, לא כדי "להרגיש" את התפקיד, אלא עד שהטקסט הופך לחלק מהמבנה הכימי שלו.

זו אינה שיטת משחק במובן הנוירוטיפיקלי. זוהי בניית מערכת. הוא בונה מסגרת לוגית שלמה לדמות מהיסוד. זה מה שמאפשר את הופעותיו האייקוניות והמבוקרות, כמו חניבעל לקטר, שבה כל מצמוץ (או היעדרו) הוא בחירה מודעת ומכוונת, בהשראת הדממה של זוחלים.

כוחו טמון בפירוק ובהרכבה מחדש, תהליך אנליטי עמוק שמתרחש במוחו הייחודי.

תהליך העבודה של הופקינס הוא צורה נוספת של התכנסות עמוקה. הוא לא "מוצא" או "מגלה" את הדמות. הוא בונה אותה מחלקיה, כמהנדס.

הופעתו בסרט "האב" [2020] שבה הוא מגלם אדם המאבד את שפיותו, היא יצירת מופת. שחקן בעל תודעה מובנית באופן ייחודי, המציג בדקדקנות את התפרקותה של תודעה אחרת.

יכולתו להעביר את הבלבול והאימה של דמנציה בדיוק כה רב מועצמת, ככל הנראה, על ידי הנוירו-טיפוס שלו, המאפשר לו לנתח ולשכפל את קריסת המערכת.

הזיכרון כאמנות

סטיבן וילטשייר

דמיינו ילד בן חמש, שאובחן עם אוטיזם בגיל שלוש וטרם דיבר מילה. כשהוא סוף סוף פתח את פיו, המילה הראשונה שהגה לא היתה "אמא" או "אבא", אלא "נייר".

הילד הזה הוא סטיבן וילטשייר, והמילה הראשונה שלו לא היתה רק בקשה, אלא הצהרת כוונות קיומית.

היא סימנה את הרגע שבו תודעה שחושבת וזוכרת בתמונות מצאה את המדיום שלה לתקשר עם העולם.

ואם מדברים על מוח מפוסל, וילטשייר, אמן אדריכלי בריטי ניחן ביכולת שנראית על-אנושית.

לאחר טיסה קצרה במסוק מעל עיר זרה, הוא מסוגל לצייר פנורמה מדויקת להפליא של קו הרקיע שלה, מהזיכרון בלבד.

במשך ימים, הוא עומד מול קנבס ריק ומשחזר, בפרטי פרטים, כל בניין, חלון וגג שראה.

זו אינה פרשנות אמנותית. זוהי עדות חיה לכוחו של זיכרון צילומי מוחלט, יכולת המחוברת ישירות לנוירו-טיפוס הייחודי שלו.

יכולתו המופלאה של וילטשייר היא התגלמות מושלמת של כמה מהמאפיינים האוטיסטיים הבולטים.

תפיסה חזותית אדירה:
אם טמפל גרנדין חושבת בתמונות, וילטשייר חי בתוך ארכיון חזותי ברזולוציה גבוהה. מוחו אינו מתרגם מושגים לתמונות. הוא לוכד את המציאות החזותית עצמה, בשלמותה ומאחסן אותה ללא פילטרים ובתנאים מושלמים.

תשומת לב לפרטים:
בעוד מוח נוירוטיפיקלי עשוי לתפוס "קו רקיע" כללי, מוחו של וילטשייר קולט ושומר כל פרט ופרט ויזואלי. מספר הקומות והחלונות בבניין, זווית הגג, מיקום האנטנה… זהו ביטוי קיצוני של העיבוד מלמטה-למעלה, מהפרטים אל הכלל, המאפיין תפיסה אוטיסטית.

מיקוד-על בעוצמה:
הציור עבור וילטשייר אינו רק עיסוק. הוא הדרך המרכזית שלו להתחבר לעולם ולהביע את עצמו. התמקדותו העוצמתית והמוחלטת במשימה, היכולת לעמוד שעות וימים ולהתרכז בכל קו ובכל פרט, היא ביטוי לכוחו של תחום עניין מיוחד שהפך לייעוד רב עוצמה ומרשים במיוחד.

סיפורו של וילטשייר אינו סיפור על התגברות על קשיי תקשורת, זהו סיפור על מציאת השפה הנכונה. עבורו, השפה המדוברת היתה זרה ומסורבלת, ואילו שפת הקו, הצורה והפרספקטיבה היתה לשפת אם.

המוגבלות שלו בתקשורת ורבלית היא הצד השני של המטבע של יכולתו העל-אנושית בתקשורת חזותית.

הוא מגלם את כוחה של האותנטיות הנוירו-מגוונת. במקום לכפות על עצמו דרך ביטוי שאינה טבעית לו, הוא מצא והצטיין בזו שהמוח המפוסל שלו נועד לה.

עבודתו היא אקטיביזם שקט ועוצמתי, המראה לעולם לא מה האוטיזם לא יכול לעשות, אלא את העולמות המופלאים שהוא יכול לברוא.

הפוטנציאל האינסופי של המוח המפוסל

כעת, אנו קושרים את כל החוטים יחדיו.

מוחו החזותי של איינשטיין, האמפתיה החושית של גרנדין, חזונו הפנימי של קובריק, הפירוק האנליטי של הופקינס והזיכרון הצילומי של וילטשייר אינם רק אוסף של מוזרויות.

הם פנים שונות של אותה אמת עמוקה: כוחה של תודעה שפוסלה אחרת.

החברה נוטה להתמקד בעמקים – בקשיים החברתיים, ברגישויות החושיות, באתגרי התקשורת.

אך כפי שראינו, הקידמה האנושית מונעת לעיתים קרובות דווקא מהפסגות הנישאות של אותו נוף בדיוק: המיקוד העז, המקוריות הרדיקלית והחשיבה המערכתית.

פרופיל המיומנויות הקוצני, על פסגותיו ושפלותיו, אינו באג, אלא תכונה מופלאה של האבולוציה האנושית.

אך כאן בדיוק טמונה האחריות שלנו כהורים וכחברה. הדמויות שהצגנו הן אכן פסגות נדירות ומרהיבות.

הן מייצגות קצה ייחודי של הספקטרום, שבו מאפיינים קוגניטיביים, סביבתיים ואישיים התחברו לכדי הישגים ששינו את העולם.

אך רובם המכריע של האוטיסטים אינם גאונים מדעיים או אמנים פורצי דרך, וערכם האנושי המוחלט אינו נמדד בכך כלל וכלל.

נחזור למטאפורה שלנו. מוח נוירוטיפיקלי עשוי להיות כמו אבן נחל חלקה, גמישה ורב-תכליתית. המוח הנוירו-מגוון, לעומת זאת, הוא גביש. לפעמים, הגביש הזה הוא יהלום מושלם ששובר את האור בדרכים שאיש לא ראה מעולם.

לעיתים קרובות יותר, הוא גביש קוורץ, אמטיסט או טורמלין – עם מבנה פנימי ייחודי, סדקים שהם חלק מיופיו, וצבעוניות שאין שנייה לה.

המטרה אינה לחפש רק יהלומים, אלא ללמוד להוקיר את המבנה הייחודי של כל גביש וגביש.

עתיד ילדינו ועתיד עולמנו תלויים ביכולתנו לעשות בדיוק את זה. לקבל את המוח המפוסל AS IS ולהפסיק לנסות ללטש את הגבישים לאבנים חלקות.

עלינו לספק את הסביבה התומכת שתאפשר לכל מוח מפוסל למצוא את הדרך הייחודית שבה הוא יכול להאיר, לתרום ולהיות הוא עצמו, בשלמותו.

פריצות הדרך האמיתיות ביותר, הן במדע והן בנפש האדם, מגיעות מאלה הרואים, חושבים ומרגישים את העולם בסולם מוזיקלי אחר לגמרי.

קריאה נוספת: לספר או לא לספר לילד.ה?