בשעה שש בערב, במטבח הביתי, בשיא ההכנות לארוחת הערב המשפחתית, מתרחשת לעיתים קרובות מיקרו-דרמה שמוכרת היטב לכל הורה לילד אוטיסט.
את קוראת לילד בשמו פעם, פעמיים, שלוש. הוא נמצא במרחק שני מטרים ממך, מרכיב לגו או בוהה במסך, ואין תגובה.
שום רעד בעפעף, שום סיבוב של הראש ואפילו לא תזוזה של הכתף. ברגע הראשון עולה החשש הטבעי שאולי הוא לא שומע. אבל אז, רגע לאחר מכן, נשמע רעש קלוש של אפליקציה מהחדר הסמוך של אחיו, ומיד הוא מזנק ממקומו בעירנות שיא.
הסתירה הזו, בין היכולת לקלוט תדרים דקיקים לבין חוסר התגובה לקריאה ישירה בשמו, היא אחת החידות המורכבות והמתישות ביותר בחיי היומיום.
לצערנו הרב, המצב הזה עלול להוביל לא פעם למסקנות שגויות ולמחשבה שהילד עושה בכוונה או בוחר שלא להקשיב בגלל שהוא שקוע בעצמו.
במציאות, כשצוללים אל נבכי הנוירופסיכולוגיה של המוח האוטיסטי, מגלים תמונה אחרת ושונה לחלוטין.
לא מדובר בבעיית משמעת או מרד, ובוודאי שלא בחוסר רצון של הילד לתקשר. זהו סיפור על מערכת עיבוד מידע ייחודית, הפועלת לפי חוקים פיזיקליים ועצביים שונים מאלו שאנו רגילים לצפות להם.
המסע מהאוזן אל התודעה
כדי להבין את הפער בין שמיעה להקשבה עלינו לפרק את המושג שמיעה למרכיביו הבסיסיים.
מבחינה ביולוגית, השמיעה היא תהליך פסיבי. גלי קול פוגעים בעור התוף, הופכים לאותות חשמליים ועוברים דרך עצב השמיעה אל גזע המוח ואז לקליפת השמיעה הראשונית המוכרת בשם המקצועי Auditory Cortex.
אצל רוב הילדים האוטיסטים המערכת הזו לא רק תקינה, אלא לעיתים קרובות מתפקדת ברזולוציה גבוהה מדי ביחס לילדים נוירוטיפיקלים.
הקשבה, לעומת זאת, היא תהליך אקטיבי, קוגניטיבי ורב-שכבתי. ההקשבה דורשת מהמוח לבצע סדרה של לפחות 4 פעולות מורכבות בשברירי שנייה:
- סינון גירויים: היכולת להפריד בין האות המרכזי, שהוא הקול של אמא במקרה הזה, לבין רעשי הרקע כמו זמזום המקרר, המכונית שעברה בחוץ, תקתוק השעון והקולות שעולים מהחדר הסמוך של האח הגדול.
- הפניית קשב: היכולת של הילד לנתק קשב מפעילות נוכחית ולהעבירו למקור הצליל המרכזי החדש.
- פענוח פונולוגי וסמנטי: הפיכת רצף הצלילים שעולים מהאות המרכזי [הקול של אמא] למילים בעלות משמעות.
- אינטגרציה של הקשר: הבנה של למה נאמרו הדברים עכשיו ומה הציפייה התקשורתית ממני.
אצל ילד נוירוטיפיקלי, הפעולות הללו מתבצעות באופן טבעי ואוטומטי לחלוטין, לעומת זאת, אצל ילד אוטיסט, כל אחד מהשלבים הללו עלול להוות אתגר נוירולוגי לא פשוט בלשון המעטה.
תיאוריית העולם האינטנסיבי: הכל חשוב באותה מידה
אחד ההסברים המחקריים המרתקים ביותר לפער הזה מגיע מתוך תיאוריית העולם האינטנסיבי, שהוצעה לראשונה על ידי החוקרים קמילה והנרי מרקרם במהלך שנת 2010.
לפי הגישה המרתקת שהגו, המוח האוטיסטי מתאפיין בקישוריות-יתר מקומית במעגלים עצביים מסוימים, והמשמעות היא שהקלט החושי עובר הגברה משמעותית במוח של האוטיסט.
כאשר הילד האוטיסט נמצא בגן הילדים, בכיתה או בית, המוח שלו אינו מצויד בפילטר הטבעי שמאפשר לנוירוטיפיקלים להתעלם מרעשי רקע.
עבורו, קולה של המורה עשוי להגיע באותה עוצמה ותעדוף נוירולוגי כמו רעש המזגן, חיכוך הכיסא ברצפה או ואפילו רעש של חידוד עיפרון בשולחן סמוך. במצב כזה, רק הגיוני, המוח מוצף לחלוטין.
כשמערכת העיבוד של הילד נמצאת בעומס יתר היא אינה יכולה לייצר הקשבה תפקודית.
במצב הזה פשוט להסביר איך הילד אכן שומע את הכל: הוא שומע את המזגן, את המחדד, את הכסא החורק, את הציפור שבחוץ, את פעימות הלב של עצמו ואת הקול של מי שמדבר אליו, אך דווקא בגלל שהוא שומע הכל, הוא לא מצליח להקשיב לדברים הספציפים שחשוב להקשיב להם באותו הרגע.
נקודה למחשבה: דמיינו שאתם מנסים לנהל שיחת טלפון חשובה בזמן שאתם עומדים במרכזו של מועדון לילה רועש. אתם שומעים את האדם בצד השני, אבל האם אתם באמת מצליחים להקשיב לו ולהתרכז בדבריו?
הילד שלך, שמשחק בלגו ונמצא במרחק שני מטרים מהמטבח הביתי השקט בזמן שאת קוראת בשמו, עשוי להרגיש נוירולוגית כמו במהלך אותה שיחת טלפון במועדון לילה רועש.
מונוטרופיזם
בשביל להבין את הפער בין שמיעה להקשבה אמיתית חשוב להכיר את המושג מונוטרופיזם.
המונוטרופיזם מתאר מצב שבו הילד האוטיסט יכול באמת להתרכז רק בדבר אחד בכל פעם. לכן כשמישהו אומר לו משהו, גם אם פשוט וברור, כמו "יושבים לאכול ארוחת ערב" הוא לא תמיד פנוי להקשיב באמת, למרות שהוא לבטח שומע.
מחקרים עדכניים מדגימים ומסבירים כי הקשב האוטיסטי נוטה להתמקד ולרדת לעומקו של ערוץ ראשי אחד בכל פעם.
בעוד שמוח נוירוטיפיקלי הוא פוליטרופי כלומר, יכול לפזר קשב על פני מספר גירויים מקבילים, המוח האוטיסטי משקיע את את הרוב המכריע של המשאבים הקוגניטיביים במוקד ראשי אחד.
כשהילד שלכם עסוק בבנייה או בקריאה, הוא נמצא בתוך מנהרה עם סאונד ההמוקד בערוץ האחד של הילד.
כדי שהוא יקשיב לקריאה שלכם, עליו לבצע פעולה נוירולוגית יקרה ואקטיבית של יציאה מהמנהרה הבטוחה, ניתוק הקשב מהגירוי המהנה וארגון מחדש של המשאבים לכיוון הקול שלכם – זה ממש כמו לאתחל ולהפעיל טעינה מחדש של המערכת.
חוסר התגובה של הילד היא בסך הכל עדות ברורה לכך שהמערכת החושית שלו שרוייה במנהרת קשב עמוקה משלו.
זה לא עניין של רצון טוב או של לעשות דווקא. אלו כוחות הטבע.
קצב וזמן אוטיסטי: סבלנות.
אחת הטעויות הנפוצות, והטבעיות יש לומר, היא לצפות לתגובה מיידית מהילד, מבלי להבין שהקצב האוטיסטי שונה וזמן התגובה שנראה לכם נכון הוא רק שלכם.
לילדים אוטיסטים זמן תגובה שונה, שלרוב נראה לצופים מהצד כארוך מהרגיל.
הסיבה לכך היא שהקלט השמיעתי של הילדים עובר בתחנות רבות ועמוסות ברחבי המוח, כאשר בחלק מהמקרים המסלול העצבי שונה.
דוגמא: ההורה שואל את הילד: אתה רוצה תפוח?
אם הילד לא עונה מיד, ההורה עלול לחשוב שהוא לא שמע, מתעלם או לא הבין, ולחזור שוב על השאלה.
בפועל, במהלך השניות שלאחר השאלה הראשונה, המוח של הילד עבד קשה מאוד. פירק את הצלילים למילים, חיפש את המשמעות של כל מילה בזיכרון, בדק אם הוא רעב ואם מתחשק לו תפוח, והתכוון לנסח תשובה.
החזרה של ההורה על השאלה, בדיוק בזמן שהמוח של הילד מתאמץ, למעשה מפסיקה את תהליך העיבוד ומחזירה אותו לנקודת ההתחלה. ממש אותה פעולת אתחול וטעינה מחדש, לפני שהילד בכלל הספיק לענות.
הפער בין קליטת השמיעה לבין השלמת העיבוד, בקצב האוטיסטי, הוא פער עובדתי ודורש מכולם להמתין בסבלנות, ולא למהר לחזור על השאלה.
ניבוי מבוסס הקשר
מערכת השמיעה שלנו אינה פועלת באופן עצמאי והיא נשענת לחלוטין על יכולת הניבוי של המוח. במוח נוירוטיפיקלי נעשה שימוש בהקשר כדי לנחש ולנבות מה יאמר בהמשך, מה שמקל על ההקשבה ומפשט אותה.
המוח האוטיסטי לעומתו, נוטה להעניק משקל רב יותר לפרטי קלט גולמיים ופחות לניבוי מבוסס הקשר.
אם נגיד לילד בוא לנעול נעליים בזמן שהילד בחדר המשחקים, המוח שלו עשוי להתקשות לחבר את הצלילים לתמונה מציאותית, שבה הוא רואה בעיני רוחו איך הוא יושב ונועל את הנעליים שלו.
בהקשר הנוכחי שלו, בזמן המשחק, בתוך מנהרת הקשב שלו, הנעליים כלל אינן רלוונטיות ולא בגלל בעיה בשמיעה.
הילד שמע היטב את 3 המילים, אך מערכת הקשב שלו לא הצליחה לעבד אותן לכדי תוכנית פעולה כלשהי. כמו מילים שלא יוצרות משפט הגיוני.
האוזניים של הילד שמעו. המוח הבין את משמעות המילים, אך לא חיבר להן משמעות.
דוגמאות לשומע ולא מקשיב
כדי להוריד את המושגים המחקריים אל קרקע המציאות, בואו נתבונן בשני רגעים יומיומיים שגרתיים עבור הילד.
דרך העדשה הנוירופסיכולוגית, נוכל לראות שמה שנחווה כלפי חוץ כניתוק או חוסר צייתנות, הוא למעשה תוצאה של ארכיטקטורה מוחית ייחודית המנהלת קרב הישרדותי על משאבי הקשב.
בכיתה
כשהוראה פשוטה לילדים הופכת למרתון של עיבוד נתונים.
דמיינו את הילד יושב בכיתה, התיק עדיין סגור והמורה נותנת הוראה שגרתית: "ילדים, בואו נוציא את חוברת העברית, נפתח בעמוד 12 ונתחיל לענות על שאלה 4".
עבור רוב הילדים, זהו משפט אחד, יחידת מידע לוגית שקל להעריך ולדמיין.
עבור הילד האוטיסט, זוהי פצצת נתונים בסביבה רועשת [יחסית] וכאוטית [יחסית].
מערכת השמיעה שלו קלטה כל צליל שיצא מפיה של המורה, והוא אפילו מסוגל לחזור על המשפט ולדקלם אותו מילה במילה, אך מערכת העיבוד השמיעתי המרכזי, שהנה חלק ממערכת העצבים של הילד, מתחילה כעת בפירוק הנדסי איטי ומייגע.
הילד צריך לבודד את המילה עברית בתוך רעש המזגן שפועל בכיתה, חריקת הכסאות ולחישות ילדים מכל עבר.
הוא חייב לפענח ולשלוף מהזיכרון איך נראית החוברת עברית בין שלל החוברות והמחברות שבתיק.
עד שהספיק לשלוח פקודה מוטורית לידיים על מנת לפתוח את התיק, המורה כבר החלה להקריא את שאלה 4… והנה מגיע עוד קלט שמיעתי שמאפס את המערכת.
בנקודה הזו הילד בקלות יכול ללכת לאיבוד. הילד יראה כמי שבוהה בחלל או מתעלם, בזמן שהמוח שלו נמצא למעשה ב-100% תפוסה, מנסה לסדר את רצף הצלילים, לפי סדר חשיבות, למרות שלל הרעשים שנשמעים לו בעוצמה מקבילה למילים של המורה, והוא לא מספיק להגיב.
זה לא שהוא לא שומע ולא שהוא לא מקשיב. הוא נמצא בקצב שלו, ועדיין מעבד את ההתחלה של הדברים, את ההנחיה הראשונה להוציא חוברת העברית, והתגובה מגיעה בדיליי [אם לא מאתחלים את המערכת לפני] ביחס לילדים שמסביב.
בארוחת הערב
כשהקשבה הופכת ללוקסוס יקר מדי.
הסצנה הבאה מתרחשת מסביב לשולחן האוכל המשפחתי: ריח המרק באוויר. הכפות של כל המסובין נוקשות על הצלחות, אור המטבח מרצד ובצידו השני של השולחן שיחה ערנית בין האחים.
בתוך כל זה, אבא שואל ברכות: איך היה היום בבית הספר?
הילד לא מגיב. הוא נראה אטום, כאילו כיבה את הקשר עם הסביבה, אבל זה ממש לא המצב. הוא בהיפר-קשר למצב והמצב הרבה יותר מורכב מאשר רק השאלה של אבא.
הילד מתמודד עם הריח החזק של המרק, צלילי הסכום הנוקש בצלחות, הקולות של האחים שמדברים סוף ובנוסף לכל, עכשיו אבא מסתכל עליו ופונה אליו בשאלה.
למרות שלכל בני המשפחה זה נראה ונשמע שגרתי ורגוע, המערכת של הילד נמצות בעומס יתר חושי.
במוח האוטיסטי, הגירויים אינם מסתדרים בהיררכיה של חשוב יותר כמו קולו של אבא, אל מול זניח כמו רעש הסכום.
הצלילים והקולות כולם, מגיעים באותה עוצמה והמערכת מוצפת.
כאשר המערכת מגיעה לרוויה, המוח מבצע פעולה של ניתוק, כמו מצב הגנה, בכדי לא לקרוס תחת הצפה של אותות חשמליים. המוח מכבה זמנית את היכולת לייחס משמעות לשפה ולקולות שמסביב.
הילד אכן שומע את אבא, גלי הקול חודרים לאוזן ונקלטים במערכת העצבים, אך המוח מסווג את הקול הזה כרעש נוסף במרחב, ולא כפנייה שדורשת תגובה.
ההתעלמות שאנחנו חווים לכאורה, היא למעשה הדרך של המוח של הילד לשמור על עצמו בתוך סביבה שמרגישה רועשת מדי.
השמיעה הפיזית נותרה פעילה, כשגלי הקול נקלטים בעור התוף ומועברים אל המוח, אך ההקשבה התפקודית יצאה להפסקה מטעמי הישרדות.
בין שומע למקשיב מהותית
חשוב להדגיש כי הפער בין היכולת של הילד לשמוע לבין היכולת שלו להקשיב אינו פגם.
המוח האוטיסטי בנוי לדיוק, לפרטים, לקליטה של תדרים שאחרים מפספסים.
מה שנראה מהצד כמו קושי בסנכרון מהיר, הוא בסך הכל הצורך של כל מי שאינו אוטיסט להסתגל ולהכיל את הקצב האוטיסטי.
אנחנו צריכים להפנים שהילד לא מתעלם מאיתנו, אלא מעבד את הדברים בקצב שלו או מגן על עצמו מהצפה חושית.
כשנבין את זה באמת, הגישה שלנו תשתנה מתיסכול וכעס לחמלה והכלה.
אין כל צורך ואין באמת אפשרות לתקן את השמיעה וההקשבה של הילד, כך שיתאימו למודל הנוירוטיפיקלי.
הדבר היחיד שראוי לעשות הוא לבנות את הגשרים בין עולם השמיעה והקשב של הילד לעולם ולמציאות שלנו.
ישנם כמה נקודות בסיסיות שראוי לנסות, אם רוצים לשפר את התקשורת המילולית עם הילדים שלנו:
- צמצום רעשי רקע: לפני שפונים לילד, כבו את הטלוויזיה, הנמיכו את המוזיקה וחכו לרגע של שקט. תנו למערכת העיבוד של הילד יותר סיכוי להצליח.
- הקשר ויזואלי: הראו לילד את הנעליים בזמן שאתם מבקשים ממנו לנעול אותן. חברו את הצליל למציאות מוחשית וכך מגיע קלט רב חושי.
- כלל 10 השניות: לאחר ששאלתם שאלה, ספרו בלב עד עשר לפני שתגידו עוד מילה. כבדו את הזמן האוטיסטי ותנו לילד לעבד נתונים בקצב שלו.
- מגע מקדים: נגיעה קלה בכתף או קריאה בשמו לפני מתן ההוראה, עוזרת לו לצאת מ"מנהרת הקשב" ולהיות מוכן יותר לקליטה.
להקשיב ולשמוע בחזרה
כנראה שגם הילד שלכם שומע הכל.
הוא יכול לשמוע את פעימות הלב שלכם כשאתם לחוצים, ויכול להיות שהוא גם שומע את הצלילים של החרקים שמזמזמים בגינה.
אבל ואבל גדול, הפער בין השמיעה הפיזיולוגית להקשבה התפקודית הוא המרחב שבו המוח שלו פוגש את העולם. מרחב שלעיתים קרובות נשמע ונתפס כעמוס מאד, מהיר מדי וחסר הקשר.
כשאנחנו מפסיקים לפרש את השתיקה שלו כחוסר כבוד, ומתחילים לראות בה עדות למאמץ קוגניטיבי כביר, אנחנו לא רק מבינים אותו טוב יותר, אנחנו משחררים אותו מהציפייה להיות מי שהוא לא.
אנחנו מאפשרים לו להיות הילד ששומע את העולם בעוצמות שאנחנו יכולים רק לדמיין ומחכים בסבלנות ובאהבה, לרגע שבו הוא יוכל גם לשמוע וגם להקשיב לנו בחזרה.
קריאה נוספת: עוד על ויסות חושי של ילדים אוטיסטים