חשיבה שלילית בדרך לחשיבה חיובית

אנחנו מבקשים כמה דקות מזמנכם היקר, על מנת להסביר איך אפשר לעזור לילדים שלנו להשתחרר מדפוסים של חשיבה שלילית ולסגל, לאט לאט, דפוסי מחשבה חיוביים יותר.

"אני אף פעם לא מצליח לבנות את זה" הוא ממלמל, והדמעות כבר עומדות בעיניו כשהמגדל לגו קורס שוב וכל הקוביות מתפזרות על הרצפה. "אני גרוע בהכל".

אחר הצהריים, כשהוא חוזר מבית הספר, אתם שואלים בעדינות איך היה. התשובה מלווה במבט מושפל: "אף אחד לא רצה לשחק איתי בהפסקה. כולם שונאים אותי".

כל משפט כזה הוא כמו אגרוף קטן בלב שלכם.

אתם רואים את הילד המדהים, היצירתי והרגיש שלכם, ותוהים איך הוא רואה את עצמו דרך עננה כה כבדה של שליליות.

אתם מנסים מיד לתקן "זה לא נכון! אתה ילד מקסים! בטח שרוצים לשחק איתך!" אבל המילים מרגישות חלולות, והלכה למעשה, הן לא באמת חודרות את חומת התסכול של המצטבר אצל הילד.

אם הרגעים האלה מוכרים לכם, אתם לא לבד.

רבים מההורים לילדים אוטיסטים בגילאים 5-12 מתמודדים עם האתגר הזה בדיוק: איך עוזרים לילד שלנו, שחווה את העולם בעוצמות אחרות, להשתחרר ממעגלים של חשיבה שלילית ולפתח ראייה חיובית ומאוזנת יותר של עצמו ושל העולם?

החדשות הטובות הן שחשיבה היא מיומנות נרכשת. החשיבה היא למעשה הרגל. וכמו כל הרגל, אפשר לטפח ולשנות אותה בעדינות.

זו לא משימה של תיקון, אלא של גילוי משותף. זהו מסע שבו אתם לא רק מלמדים את הילד, אלא גם מחזקים את הקשר ביניכם ומעניקים לו את הנתונים החשובים ביותר לחיים: חוסן רגשי ואמונה עצמית.

מהי בעצם חשיבה שלילית ולמה היא נפוצה אצל אוטיסטים?

בבסיסה, חשיבה שלילית היא דפוס מחשבתי שנוטה להתמקד באיומים, בכישלונות, בחסרונות ובפגמים.

אצל ילדים, זה נשמע כמו הכללות גורפות: אף פעם – אני אף פעם לא מצליח, תמיד – לי תמיד הורסים, כולם – כולם צוחקים עליי.

אצל ילדים אוטיסטים, הדפוס הזה יכול להיות דביק במיוחד, ולא באשמתם.

חשבו על החוויות היומיומיות שלהם:

• הצפה חושית: כשהעולם מופצץ ברעשים חזקים מדי, אורות מסנוורים או מגע לא צפוי, המוח נכנס למגננה. קל יותר לשרוד כשמצפים לגרוע מכל. מחשבה כמו "יהיה רועש מדי" הופכת ל"אני שונא מסיבות" ולבסוף ל"אני לא שייך לשום מקום".
• קשיי פרשנות חברתית: ילדים אוטיסטים רבים מתקשים "לקרוא את החדר" או להבין כוונות נסתרות. כשהם מפספסים רמז חברתי או מפרשים אותו לא נכון, התוצאה עלולה להיות דחייה או לעג. רצף של חוויות כאלה בונה נרטיב פנימי כואב: "אני מוזר", "אנשים לא אוהבים אותי", "עדיף לא לנסות ליצור קשר".
• חשיבה נוקשה או קושי בגמישות מחשבתית: הנטייה לראות דברים בשחור-לבן מקשה על ההתמודדות עם גוונים של אפור. אם התוכנית היתה לבנות מגדל לגו מושלם והוא נפל, זה כישלון מוחלט. אין אמצע. אין "ניסיתי יפה" או "למדתי משהו". יש רק נכשלתי.
• קושי בוויסות רגשי: כשרגשות מציפים בעוצמה, ואצל האוטיסטים תסכול או עצב מרגישים לרוב כמו צונאמי, המחשבות נצבעות מיד בצבעים קודרים.

סוגים נפוצים של חשיבה שלילית אצל ילדים אוטיסטים:

• חשיבה קטסטרופלית: הילד צופה את התוצאה הגרועה ביותר האפשרית. למשל, "אם אני טועה בשיעור, כולם יחשבו שאני טיפש לנצח".​
• הכללה יתר: הילד לוקח חוויה שלילית אחת והופך אותה לכלל כללי. "אף אחד לא שיחק איתי היום בהפסקה, אף אחד לא ירצה לשחק איתי לעולם".​
• חשיבה בשחור־לבן: הילד רואה דברים רק בקיצוניות. או טוב מאוד או רע מאוד, אין בכלל גוונים אפורים. "אם אני לא מושלם, אני כישלון מוחלט".​
• תיוג עצמי שלילי: הילד מזהה ומגדיר את עצמו לפי טעות אחת או כישלון בודד. "עשיתי טעות במבחן, אני טיפש".​

חשוב להבין שדפוסים אלו אינם משקפים את המציאות, אלא את הדרך שבה המוח של הילד מעבד מידע. הם נוצרים כמנגנון הגנה, אבל למעשה הם מחזקים רגשות של חוסר אונים, חרדה ותחושת ערך עצמי נמוכה.

החשיבה השלילית הזו היא לא פינוק או דרמה שהילד יוצר.

לרוב, היא מנגנון הגנה שנולד מתוך חוויות אמיתיות וחוזרות ונשנות של קושי, הצפה ואי-הבנה.

זוהי דרכו של המוח לנסות להגן על הילד מפני אכזבה נוספת. הבעיה היא שהמנגנון הזה, שנועד להגן, מתחיל בסופו של דבר לכלוא.

כוחה של חשיבה חיובית (ומה היא לא)

כשאנחנו מדברים על חשיבה חיובית, אנחנו ממש לא מתכוונים לפוזיטיביות רעילה. אנחנו לא מבקשים מהילד להתעלם מהקשיים, להדחיק רגשות או לזייף חיוך כשרע לו. זה לא אותנטי וזה לא עוזר לאף אחד, לא לילד ובטח שלא לנו, כהורים.

חשיבה חיובית, בהקשר הזה, היא אופטימיות מציאותית.

זו היכולת להכיר בכך שמשהו היה קשה, וגם לראות את החלקים שבהם כן הצלחתי. זו היכולת להרגיש עצב או תסכול, וגם להאמין שזהו רגש זמני ושאפשר למצוא פתרון.

זו היכולת לראות את הכישלון לא כסוף הסיפור, אלא כחלק מתהליך למידה.

חשיבה חיובית היא כמו שריר שאנחנו מאמנים. ככל שמאמנים אותו, הילד מפתח:

• חוסן רגשי: היכולת "לקום" אחרי נפילה, להתמודד עם תסכול ולא להתפרק.
• ביטחון עצמי: הוא מתחיל לראות את עצמו כ"מסוגל" ולא רק כ"כושל".
• פתיחות ללמידה: כשהפחד מכישלון קטן יותר, הנכונות לנסות דברים חדשים גדלה.
• יחסים חברתיים טובים יותר: ילד שמרגיש טוב עם עצמו מקרין זאת החוצה וקל לו יותר להתחבר לאחרים.

אז איך עושים את זה? לא בהרצאות, אלא ברגעים קטנים ויומיומיים.

כלים מעשיים ומחבקים לטיפוח חשיבה חיובית

כמו בכל סוג של אימון או פעילות גופנית, גם השינוי בדפוסי החשיבה לא קורה ביום אחד.

השינוי בדפוסי החשיבה נבנה בצעדים זעירים, עקביים ומלאי חמלה. תפקידנו כהורים אינו להיות מאמני חשיבה חיובית, אלא גננים סבלניים שמטפחים בעדינות את האדמה הפוריה.

להתחיל בהקשבה אמפתית

חשוב לתת תוקף, בכל מקרה, לרגשות של הילד. לפני שאתם מנסים לתקן את המחשבה, עליכם לפגוש את הרגש. כשילד אומר "אני גרוע בהכל" הדבר האחרון שהוא צריך לשמוע זה "לא, אתה לא".

במקום זאת חשוב מאד לשקף ולהזדהות, ולענות בתגובה כמו: "אני שומעת שאתה ממש מתוסכל עכשיו", "זה נורא מתסכל כשהמגדל לגו נופל אחרי כל העבודה הקשה", "זה נשמע שהרגשת ממש בודד בהפסקה. זה רגש כואב".

כשילד מבין ומרגיש שמבינים אותו, שהרגשות שלו לגיטימיים, המגננות שלו יורדות. רק אז הוא פנוי לשמוע משהו אחר. בתגובה האמפתית אתם בעצם אומרים לילד: "אני איתך בתוך הרגש הזה, אתה לא לבד" וזאת התחלה חשובה. זה הבסיס היסודי לשינוי.

לשנות את הסיפור

אחרי שנתתם תוקף לרגש, אפשר לנסות להרחיב את התמונה בעדינות וברגישות. לא למחוק את החלק השלילי, אלא להוסיף לו עוד פרטים. אנחנו משתמשים בכוח של "וגם" במקום "אבל".

אם הילד אומר משהו כמו: "אני גרוע בחשבון, נכשלתי בתרגיל" אנחנו נגיב: "כן, ראיתי שהתרגיל הזה היה מאתגר (תוקף). וגם שמתי לב שבשני התרגילים הראשונים הצלחת יפה מאוד. אתה עדיין בתהליך למידה של החומר הזה".

וכשהילד יגיד לכם: "אף אחד לא שיחק איתי" כדאי תגובה להגיד לו: "אני שומעת שהרגשת בדידות (תוקף). וגם אני תוהה, היה אולי רגע אחד קטן בהפסקה שבו כן הרגשת בסדר? אולי כשאכלת ליד דניאל?".

באמצעות תגובות שמציעות חלק נוסף לסיפור של הילד, אנחנו עוזרים למוח שלו לצאת מהראייה הצרה של "הכל או כלום" ולהבחין בניואנסים.

עם הזמן וההתמדה, נשים לב כי המוח של הילד מסתגל ומצליח להבחין גם בגוונים נוספים, ודפוסי המחשבה שלו משתנים לטובה.

שאלות שמקדמות חמלה עצמית

הרבה פעמים, אנחנו מדברים לעצמנו בצורה שלעולם לא היינו מדברים לחבר. ילדים אוטיסטים, שהם לרוב ביקורתיים מאוד כלפי עצמם, צריכים ללמוד להיות חברים טובים של עצמם.

לכן, אם הילד אומר משפט בסגנון של: "אני כזה טיפש, טעיתי בזה" רצוי לשאול בעדינות: "אם החבר הכי טוב שלך, יונתן, היה עושה את הטעות הזו ואומר על עצמו שהוא טיפש, מה היית אומר לו?".

השאלה הזו יוצרת ריחוק קטן מהמחשבה האוטומטית ומאפשרת לילד לגייס אמפתיה, שאותה אפשר, בהמשך הדרך, לכוון פנימה.

שימו לב לדוגמה האישית

הילדים שלנו לא מקשיבים רק למה שאנחנו אומרים להם. הם מקשיבים (בעיקר) לאיך שאנחנו מדברים לעצמנו.

כשאתם שופכים את הקפה, האם אתם אומרים בקול רם: "פאק, איזו מגושמת אני! הכל נופל לי מהידיים היום!" או שאתם אומרים: "אופס, נשפך. טוב, קורה. בואו ננקה"?

כשאתם נתקעים בפקק, האם אתם צועקים על נהגים אחרים ומכריזים הכרזות כמו: "היום הזה אבוד" או שאתם נושמים עמוק ואומרים: "טוב, זה לא נעים, אבל בואו נשים שיר שאנחנו אוהבים"?

האופן שבו אתם מתמודדים עם תסכולים קטנים הוא השיעור החזק ביותר בחשיבה חיובית שאנחנו מעבירים לילדים שלנו.

דברו את המחשבות החיוביות שלכם בקול רם. "זה היה קשה, אבל אני גאה בעצמי שניסיתי" או "העוגה לא יצאה מושלם, אבל היא נראית טעימה ונהניתי להכין אותה".

ככל שהילדים ישמעו יותר ביטויים של חשיבה חיובית מההורים, כך גדל הסיכוי שדפוסי חשיבה דומים יטמעו גם אצלם.

לתרגל הכרת תודה קטנה ומוחשית

המוח שלנו מתוכנת לחפש איומים, זה מנגנון הישרדותי של בני אדם וחיות אחרות. אנחנו צריכים לאמן את המוח באופן אקטיבי לחפש גם את הטוב.

בסוף כל יום, לפני השינה, נסו לעשות ציד של דברים טובים. לא שאלות גדולות ומופשטות כמו "על מה אתה מודה?" אלא משהו קטן יותר, ממוקד ומוחשי.

כשהילד שוכב במיטה, רגע לפני השינה, אמרו לו משהו כמו: "בוא נחשוב על דבר אחד קטן שהיה נעים היום" והתשובות יכולות להיות:

• "אני אהבתי את החיבוק שנתת לי כשחזרתי"
• "אני שמחתי שהצלחת לקשור את השרוכים לבד"
• "היה לי טעים לאכול את הפסטה האדומה לארוחת ערב"

זה לא חייב להיות משהו גדול. מספיק רגע אחד של נחת. התרגול העקבי הזה מחווט מחדש את המוח להתחיל לסרוק את היום ולחפש גם את הנקודות החיוביות, ולא רק את הקשיים ומחשבה מייצרת מציאות.

התאמות מיוחדות לילדים אוטיסטים

הכלים שהצענו נהדרים, אבל לפעמים צריך להתאים אותם לעולמו של הילד האוטיסט:

השתמשו בוויזואליות: אם לילד קל יותר עם תמונות, הכינו לוח רגשות ויזואלי. אפשר להכין צנצנת מחשבות כואבות (לשים פתק עם המחשבה בפנים) וצנצנת מחשבות חיוביות.

השתמשו בסיפורים חברתיים: כתבו סיפור חברתי קצר על דמות, רצוי שתהיה דמות שהילד אוהב, שמתמודדת עם מחשבה שלילית, כמו למשל: "רוני חשב שהוא גרוע בלגו", ומצליחה לשנות אותה: "אבל אז רוני נזכר שאתמול הוא בנה מכונית נהדרת, והבין שהוא פשוט צריך לתרגל עוד קצת".

גייסו את תחומי העניין המיוחדים: אם הילד שלכם אוהב דינוזאורים, אפשר לקרוא למחשבות השליליות מחשבות טי-רקס שכן הן גדולות ומפחידות, ולמחשבות החיוביות מחשבות דיפלודוקוס, שכן הן רגועות כמו הדינוזאור הצמחוני שאוכל רק עלים ודשא

"האם זו מחשבת טי-רקס שמבקרת אותך עכשיו? בוא נראה אם נמצא מחשבת דיפלודוקוס במקומה".

הקפידו על שפה מוחשית: במקום המושג חשיבה חיובית, השתמשו במונח "מחשבה שעוזרת" או "מחשבה מחזקת". במקום שימוש בביטוי חשיבה שלילית, אמרו "מחשבה מכאיבה" או "מחשבה תקועה".

כבדו את המציאות החושית: לפעמים מחשבה שלילית כמו "אני שונא את המקום הזה" היא ביטוי ישיר להצפה חושית. במקרה כזה, הפתרון הוא לא לחשוב חיובי, אלא קודם כל להכיר ולכבד את הקושי החושי, בתגובה כמו: "אני רואה שקשה לך כאן. בוא נמצא מקום שקט יותר".

אהבה וסבלנות: לטפח האור הפנימי

נדגיש שוב כי אנחנו לא כאן כדי לתקן את הילד שלכם. הילד אינו מקולקל. הוא מתמודד עם עולם מורכב במיוחד בכלים ייחודיים של אוטיסטים.

התפקיד שלנו הוא לא לכבות את הרגשות השליליים שלו, אלא לעזור לו לראות שהוא הרבה יותר מהם.

חשיבה חיובית אינה קסם, היא מיומנות. ומיומנות נלמדת דרך תרגול, טעויות, סבלנות ואהבה.

גם המסע הזה, לטיפוח החשיבה החיובית הוא לא ספרינט, הוא מרתון. יהיו ימים שתרגישו שאתם הולכים אחורה וזה בסדר גמור. יהיו ימים שבהם המחשבות השליליות ינצחו וגם זה בסדר.

שינוי דפוסי חשיבה לוקח זמן. הרבה זמן. זהו תהליך הדרגתי, צעד אחר צעד, יום אחר יום.

הכוח האמיתי שלכם הוא בעקביות. בכל פעם שאתם נותנים תוקף לרגש שלו, בכל פעם שאתם מציעים בעדינות זווית ראייה נוספת, בכל פעם שאתם מחבקים אותו חזק ואומרים "אני מבין אותך וזה יעבור", אתם נוטעים בילד זרעים של חוסן.

אתם ההורים, אתם המראה שבה הילד שלכם רואה את עצמו. כשאתם מאמינים בו, כשאתם רואים את האור שבתוכו, הוא מתחיל לראות את זה בעצמו. והאור הזה, הוא לא משהו שאתם יוצרים, אלא משהו שאתם עוזרים לילד לגלות.​

הילד שלכם יכול ללמוד לחשוב בצורה חיובית יותר, להשתחרר ממעגלי חשיבה שלילית, ולבנות לעצמו תמונה עצמית בריאה ומאוזנת. זה אפשרי. זה קורה. ואתם יכולים לעזור לו להגיע לשם.​

נשימה עמוקה, אהבה רבה, צעד אחד בכל פעם. המסע התחיל.

קריאה נוספת: כמה מילים [חשובות] על חמלה עצמית