אם נביט לרגע לעבר השטיח שבסלון בית ממוצע בשעות אחר הצהריים, נראה שם עולם ומלואו של משחק ודימיון. ילד מסיע מכונית לאורך הפסים, בונה טירה מקוביות עץ, או מבריש את שיערה של בובה.
עבור המתבונן מהצד, זה נראה כמו זמן פנאי ומשחק פשוט, אך עבור הילד, ובמיוחד עבור ילד על הספקטרום האוטיסטי, המתרחש על השטיח הוא למעשה חדר כושר למוח, לנפש וליכולות התקשורת.
אחד הצמתים המרתקים והמאתגרים ביותר בהתפתחות המשחק של הילד הוא הרגע שבו המשחק משתנה ועולה מדרגה.
הרגע שבו המכונית מפסיקה להיות רק חפץ עם גלגלים והופכת לחללית, או כשהקוביה מפסיקה להיות סתם ריבוע עץ והופכת לטלפון המצלצל בדחיפות.
זהו המעבר ממשחק פונקציונלי למשחק סימבולי, מעבר שטומן בחובו הרבה יותר מאשר רק משחק בכאילו.
כדי להבין את גודל האתגר וההישג, עלינו להבין תחילה את ההבדל המהותי בין שני העולמות הללו.
המשחק הפונקציונלי מגיע בשלב ראשוני והוא הבסיס. זהו השלב שבו הילד לומד את העולם כפי שהוא, הכפית נועדה לערבוב, המסרק לסירוק, והמכונית להסעה.
זהו משחק של כאן ועכשיו, המעוגן בחפץ המוחשי ובתכונותיו הפיזיקליות. הילד חוקר סיבה ותוצאה, מתרגל מוטוריקה עדינה ומבין את הסדר הטבעי של העולם.
לעומתו, המשחק הסימבולי, עליו כתבנו בהרחבה, הוא הקפיצה אל העולם הדימיוני והמופשט.
הוא דורש מהילד יכולת קוגניטיבית מורכבת יותר, לקחת חפץ אחד ולהעניק לו זהות אחרת לגמרי, המנותקת מהצורה הפיזית שלו.
כשהילד לוקח בננה ומצמיד אותה לאוזן כאפרכסת טלפון, הוא מבצע פעולה מתוחכמת של ייצוג סמלי.
הוא מבין שהבננה היא עדיין בננה במציאות, אך במשחק היא מייצגת משהו אחר לחלוטין.
הדמיון מאתגר
עבור רבים מהילדים האוטיסטים המעבר הזה אינו מתרחש באופן אינטואיטיבי או אוטומטי כפי שהוא קורה אצל ילדים נוירוטיפיקליים.
הקושי של הילדים האוטיסטים אינו נובע מחוסר רצון לשחק או מבעיה התנהגותית, אלא משורשים עמוקים הקשורים לאופן שבו המוח האוטיסטי קולט ומעבד מידע.
האוטיזם מתאפיין פעמים רבות בחשיבה קונקרטית, היצמדות לפרטים ולעובדות, וקושי בגמישות מחשבתית.
משחק סימבולי דורש בדיוק את ההפך. הוא דורש גמישות מחשבתית, יציאה מהתבנית המוכרת, ויכולת לדמיין מצב שאינו קיים מול העיניים.
בנוסף, משחק דמיון הוא לרוב חברתי ורגשי במהותו, הבובה בוכה כי היא עצובה או שהדובי כועס…
הבנת המצבים הרגשיים הללו והשלכתם על חפצים דורשת הבנה חברתית ותיאוריה של התודעה, תחומים שבהם הילדים האוטיסטים חווים לעיתים קרובות אתגר משמעותי.
לכן, במקרים רבים ההורים שמים לב כי ילדיהם נתקעים בשלב המשחק הפונקציונלי לאורך זמן.
הילד עשוי לסדר מכוניות בשורה מופתית, לסובב גלגלים שוב ושוב, או למיין קוביות לפי צבעים בדייקנות מרשימה.
פעולות אלו מעניקות לילד ביטחון, סדר ושליטה בעולם כאוטי, אך הן חסרות את המרכיב של משחק בכאילו.
זיהוי המעבר למשחק סימבולי
זיהוי השלב שבו הילד נמצא הוא קריטי, אך הוא חייב להיעשות בעין רגישה ולא משווה.
אבן הדרך הראשונה היא ביסוס משחק פונקציונלי יציב.
האם הילד יודע להשתמש בחפצים לפי ייעודם הבסיסי? האם הוא מחקה פעולות יומיומיות?
רק לאחר מכן ניתן לחפש את הניצנים הראשונים של הסימבוליזם והמשחק הדימיוני. אלו עשויים להיות רמזים עדינים מאוד שמצריכים תשומת לב הורית מוגברת.
רגע קט שבו הילד מגיש להורה כוס ריקה ועושה קולות של לגימה, או כשהוא מניח ראש על כרית באמצע הסלון ועוצם עיניים.
אלו הם רגעי קסם המעידים על התפתחות היכולת להחזיק רעיון בראש ולייצג אותו במציאות.
החשיבות של התפתחות זו חורגת הרבה מעבר לגבולות המשחק עצמו.
למעשה, ישנו קשר ישיר ומרתק בין המשחק הסימבולי המתפתח אצל הילד לבין התפתחות השפה המדוברת.
חישבו על זה ותבינו כי המילים שאנו מדברים הן בעצמן סמלים, שכן המילה שולחן אינה השולחן עצמו, אלא ייצוג מופשט שלו.
ילד שלומד שקוביה יכולה לייצג תפוח, מכין את הקרקע המוחית להבנה שמילה יכולה לייצג אובייקט. מעבר לכך, המשחק הסימבולי הוא המעבדה הרגשית של הילד.
דרך המשחק הוא מעבד חוויות, מתמודד עם פחדים "האריה מפחיד אבל אני אגרש אותו" ולומד אמפתיה כשהוא מנחם את הבובה העצובה.
היעדר משחק סימבולי עלול להגביל את ההזדמנויות לתרגול ויסות רגשי ותקשורת בין-אישית.
איך עוזרים לילד לשחק בכאילו?
איך עוזרים לילד לבנות את הגשר בין העולם הקונקרטי לעולם הדמיוני מבלי להפוך למטפלים מעיקים בתוך הבית?
הסוד טמון בריקוד עדין של הצטרפות והרחבה, או מה שאנשי מקצוע מכנים פיגומים.
הטעות הנפוצה היא לנסות ללמד משחק כמו שמלמדים חשבון, עם הוראות ברורות וציפייה לתוצאה. במקום זאת, הגישה המומלצת היא לרדת לגובה העיניים ולהצטרף לעולמו של הילד.
אם הילד מסיע מכונית הלוך ושוב, ההורה יכול להצטרף אליו עם מכונית משלו, בדיוק באותו אופן.
ברגע שנוצר קשר משחקי בסיסי, ונוצרת תקשורת משותפת סביב הפעולה החזרתית, ניתן להוסיף נדבך קטנטן של דמיון.
למשל, לעשות קול של ברקס חזק ולומר "זהו! המכונית התעייפה, היא צריכה לישון" ולכסות אותה בבד קטן. אם הילד מקבל את השינוי, אפילו לרגע, זוהי התקדמות מבורכת.
אחת הדילמות הגדולות בקרב הורים ואנשי מקצוע היא היחס הראוי לתופעות שכיחות של חזרתיות אצל הילדים האוטיסטים.
בעבר הנטייה היתה לנסות ולהפסיק משחק חזרתי, אך הגישות העדכניות רואות בו עוגן חשוב ומנוף לצמיחה.
במקום להילחם בחזרתיות, משתמשים בה. אם הילד אוהב לסדר חיות בשורה, אפשר להציע לילד את הרעיון שלפיו "החיות מחכות לאוטובוס".
כך, התבנית המוכרת נשמרת, אך משתלבת בתוכה משמעות מעוררת דימיון וחדשה.
חשוב לדעת מתי להוביל ומתי לסגת, מתי וכמה להתערב, ותמיד לזכור כי המשחק צריך להישאר חוויה מהנה עבור הילד.
אם הילד מראה סימני מצוקה או התנגדות לניסיונות ההרחבה, סימן שהדרישה גבוהה מדי ואינה מתאימה כרגע.
החוכמה היא למצוא את הרגע הנכון והמתאים, המקום שבו הילד מסוגל לבצע משהו חדש עם מעט מאד עידוד ועזרה, אך לא ירגיש מוצף.
ההערכה של המשחק בבית צריכה להיות יומיומית ונטולת שיפוטיות. אין צורך בטבלאות מעקב נוקשות.
התקדמות יכולה להיות גם גמישות קלה בתוך משחק קיים, או הסכמה לכך שההורה יכניס אלמנט חדש למשחק.
כהורים אנחנו צריכים להיזהר מהשוואות לילדים אחרים בגן או בפארק, השוואות שרק מעוררות תסכול ואין להן כל ערך פרודוקטיבי.
כל ילד נמצא במסלול ייחודי משלו. לעיתים, הלחץ לקדם את הילד גורם לנו לשכוח את המטרה הראשונית של המשחק: הנאה וקשר חברתי.
ישנו מתח מתמיד בין הרצון לקדם לבין הצורך לקבל. הורים רבים שואלים את עצמם האם הם עושים מספיק, ומתי אפשר פשוט להניח לילד לשחק איך שטוב לו.
התשובה המאוזנת גורסת כי משחק מספיק טוב הוא יעד ראוי ולא כל אינטראקציה חייבת להיות טיפולית.
מותר ורצוי שיהיו זמנים שבהם הילד משחק בדרכו, וההורה פשוט נוכח שם איתו, שותף שקט לחוויה.
המשחק הסימבולי חשוב וקסום
המסע של הילד ממשחק פונקציונלי לסימבולי הוא מסע מרתק אל תוך התודעה האנושית.
עבור ילדים אוטיסטים המסע הזה עשוי להיות מפותל וארוך יותר, ודורש מההורים ובני המשפחה סבלנות אין קץ, יצירתיות ואמונה.
כשאנחנו מבינים שהקושי לדמיין אינו סירוב אלא שונות נוירולוגית, אנחנו יכולים לגשת למשחק ממקום של חמלה וסקרנות.
כל ניצוץ של משחק בכאילו, כל בובה שזוכה לחיבוק וכל קוביה שהופכת לרגע לחללית, הם עדות לניצחון קטן של הרוח והתודעה, ולרגעים של תקשורת אמיתית בין הורה לילד – שפה שאין לה מילים אך יש בה המון משמעות.
קריאה נוספת: הקניית מיומנויות חברתיות לילדים אוטיסטים