השעה שוב מתקרבת לשש בערב. אתם מוצאים את עצמכם עומדים מול המקרר והשאלה אינה "מה נכין לארוחת ערב?" אלא "איך נכין שוב את הפסטה הלבנה או השניצל בצורה המדויקת שלא תעורר התנגדות?"
אתם מכירים את הנוהל בעיניים עצומות. אותה כמות רוטב או היעדר רוטב, אותה צורת חיתוך, אותה צלחת באותו סידור מדוייק.
כל סטייה קלה מהתבנית המוכרת עלולה להפוך את ארוחת הערב המשפחתית למקור של זעם, דמעות ותסכול עצום.
הלב שלכם מלא אהבה ודאגה, אבל הצלחת של הילד נשארת לל אכל שינוי, והתפריט שלו מצטמצם עוד ועוד.
הורים יקרים, אם המצב הזה מוכר גם לכם, דעו כי אתם לא לבד. המאבק סביב אוכל הוא אחת החוויות המורכבות, המאתגרות והמתישות ביותר עבור הורים לילדים אוטיסטים.
אך לפני שנצלול לפתרונות, חשוב לנו לעצור ולהבין. להבין את העולם הפנימי של הילד, ולהבין מדוע עבורו, ארוחת הערב עלולה להיות אתגר בסדר גודל של טיפוס על הר והסרבנות שלו, אינה "דווקא".
הקושי הזה לרוב אינו פינוק או עקשנות והילד לא עושה לכם דווקא. ברוב המקרים, זוהי תוצאה של חוויה נוירולוגית וגופנית שונה לחלוטין מזאת המוכרת לנו.
בסקירה שלפניך, ננסה לפרק את הסיבות העמוקות לאתגרי האכילה, כדי שנוכל לגשת אליהם מתוך חמלה, הכלה וידע.
זה לא בררנות זו חוויה חושית אחרת
דמיינו שאתם נכנסים למסיבה שבה עוצמת המוזיקה מחרישת אוזניים, האורות מהבהבים ללא הפסקה ומישהו דוחף אתכם מכל עבר. האם היתם פנויים לנהל שיחה נינוחה? סביר להניח שלא.
זה אולי לא מסתדר לכם בהיגיון, אבל עבור הילדים האוטיסטים, חווית האכילה יכולה להרגיש כמו עומס חושי דומה מאד.
העומס החושי נובע מ-3 סיבות סיבות עיקריות:
- מרקם: עבור ילדים עם רגישות יתר למגע, תחושה של יוגורט עם גושי פרי עלולה להרגיש כמו חצץ בפה. לעומת זאת, המרקם הפריך והאחיד של קרקר או בייגלה הוא צפוי, מוכר ומרגיע.
- ריח וטעם: מערכת חוש הריח והטעם של הילדים יכולה להיות כה רגישה, עד שריח עדין של ברוקולי מתבשל מרגיש להם כמו ריח חריף שמשתלט וממלא את כל הבית. טעמים מורכבים, כמו אלו שבתבשיל עם הרבה תבלינים, יכולים להרגיש כמו פיצוץ קיצוני בפה. לכן, רבים מהילדים יעדיפו מזונות עם טעם ניטרלי ואחיד.
- טמפרטורה ומראה: מזון חם מדי או קר מדי עלול לגרום לכאב פיזי של ממש. לפעמים, אפילו שינוי קטן בצבע המזון (למשל, שניצל שחום מעט יותר מהרגיל) עלול להפוך אותו ללא אכיל בעיני הילדים, בעיקר בגלל שהשינוי במראה מסמל שינוי מהבנית המוכרת והבטוחה.
הצורך במוכר וקבוע הוא עוגן
העולם שלנו נתפס כמקום כאוטי, רועש ובלתי צפוי עבור ילדים אוטיסטים. בכדי להתמודד, הם זקוקים ושואפים לעוגנים. אלה מגיעים בצורה של שגרה קבועה, חוקים ברורים ותבניות התנהגות קבועות, שנותנים לילדים תחושת ביטחון ושליטה.
בגלל שכולנו אוכלים כמה פעמים ביום, כל יום, האוכל הוא אחד העוגנים המרכזיים של הילדים.
כאשר הילד מתעקש לאכול רק שניצל קפוא של מותג ספציפי או פסטה בצורה מסוימת, אחת ויחידה, זה לא תמיד קשור לטעם, אבל תמיד קשור לוודאות.
הילד יודע שבכל פעם שיאכל את המזון הבטוח הזה, החוויה תהיה זהה לחלוטין. אותו מרקם, אותו טעם, אותה צורה, הכל בלי הפתעות ובלי לשבור שגרה, וכאמור – השגרה והתבנית מגינות עליו מפני סערת חושים בלתי צפויה.
מזון חדש, לעומת זאת, הוא נעלם גדול. איך הוא ירגיש בפה? איזה ריח יהיה לו? המוח המתקשה בגמישות מחשבתית רואה בשינוי הזה ממש איום קיומי, ולכן מפעיל תגובת התנגדות חזקה, בכדי לשמור על המוכר והידוע.
כשהגוף והרגש נכנסים לצלחת
מעבר לחוויה החושית, ישנם עוד שני גורמים פיזיולוגיים מכריעים עבור הילדים שלנו, אותם חשוב להכיר ולהבין.
קשיים מוטוריים
פעולת הלעיסה והבליעה נראית לרוב האנשים כפעולה אוטומטית שאינה מצריכה תכנון מוקדם, אך היא דורשת תכנון תנועה מורכב של עשרות שרירים בפה, בלשון ובלוע.
עבור ילדים אוטיסטים, עם קשיים בתכנון תנועה, לעיסה של מזון קשה כמו סטייק או ירק חי היא משימה מוטורית מפרכת. קל ופשוט יותר להתמודד עם מזונות רכים או פריכים שמתפרקים בקלות.
ויסות רגשי
כאשר הילדים נמצאים במצב של הצפה רגשית, עייפות או חרדה, כל המערכות שלהם עוברות למצב הישרדות.
במצב כזה, המוח לא פנוי להתמודד עם אתגרים חדשים. הגשת מזון לא מוכר לילד שאינו מווסת, היא כמו לבקש ממנו לפתור תרגיל מסובך במתמטיקה באמצע ריצת מרתון. הסיכוי להצלחה קלוש.
נכונות להתנסות במיני מזונות חדשים ולא מוכרים דורשת ומצריכה תחושת רוגע וביטחון.
"אבל… אתה לא רעב?"
לכולנו יש "חוש שמיני" שנקרא אינטרוספציה. משמעותה של האינטרוספציה היא היכולת להרגיש ולהבין מה קורה בתוך הגוף שלנו.
החוש הזה הוא שאומר לנו כשאנחנו רעבים, צמאים, שבעים, או צריכים ללכת לשירותים. רבים מהמחקרים שהתפרסמו לאורך השנים האחרונות מראים כי עבור רבים מהאוטיסטים, החוש הזה פועל בצורה אחרת.
ילדים עם קשיים באינטרוספציה עשויים פשוט שלא לזהות את האותות העדינים של הרעב שהגוף שולח.
הוא עשויים להגיע למצב של רעב קיצוני וכאב לפני שיבינו שעליהם לאכול, או לחלופין, לאכול ולא לזהות את תחושת השובע, מה שמוביל לאכילת יתר או נשנוש בלתי פוסק, שבתורם גורמים להשמנת יתר.
כשהקשר בין הגוף למוח אינו ברור, קשה לפתח הרגלי אכילה בריאים וקשובים.
אל תאשימו את עצמכם
אם יש מסר אחד שחשוב להפנים בכל הנוגע לאתגרי האכילה של הילדים שלנו, הרי שהוא זה: הקושי של הילד.ה עם אוכל אינו מעיד על כישלון שלכם כהורים.
אתגרי האכילה אינם תוצאה של פינוק יתר או חוסר הצבת גבולות מצידכם. זוהי עדות לחוויה נוירולוגית, חושית וגופנית עמוקה וייחודית שמלווה את רוב הילדים האוטיסטים.
הבררנות וההתנגדות שאתם פוגשים אינה מכוונת נגדכם והיא בסך הכל ניסיון של הילד.ה לשרוד בעולם שמציף את החושים, ולהחזיק במעט הוודאות והביטחון שניתן למצוא.
ההבנה הזו היא הצעד הראשון והחשוב ביותר במסע שלנו בסביבה של אתגרי אכילה. מתוך ההבנה הזו, נוכל להתחיל ולבנות גשרים והרגלי אכילה בריאים יותר.
בכתבות הבאות בסדרה, נתחיל לעבור מה"למה" אל ה"איך". נלמד יחד, צעד אחר צעד, כיצד להוריד את הלחץ משולחן האוכל, איך להפוך את המטבח למרחב של חקר והנאה, וכיצד להציג מזונות חדשים בצורה הדרגתית, מכבדת ויצירתית.
המסע לא תמיד קל, אבל עם הכלים הנכונים והרבה סבלנות וחמלה, כלפי הילד.ה וכלפי עצמנו, נוכל להתחיל למלא את הצלחות ברכיבי מזון בריאים, שיחזירו את החיוך לפנים וימלאו את הלב מחדש.
קריאה נוספת: סביבת אכילה חיובית ובטוחה