הורים לילדים על הרצף האוטיסטי מחפשים שיטות טיפול יעילות שיעזרו לילד למצות את הפוטנציאל שלו. שיטת son – rise הינה שיטת טיפול ייחודית המיועדת לילדים הנמצאים על הספקטרום ולסובלים מהפרעות תקשורת.
רקע אודות שיטת son rise
שיטת son – rise פותחה בארה"ב על ידי בארי ניל וסמאריה לייט קאופמן. בנם של בני הזוג, רון, אובחן כאוטיסט. הרופאים קבעו כי מצבו של רון קשה ולא ראו כל סיכוי לשיפור או שיקום במצבו. להורים הומלץ לשים את רון במוסד ולהשלים עם המצב, אלא שבני הזוג קאופמן סרבו להשלים עם המצב והחליטו לטפל בבנם בבית. את שיטת הטיפול שהמציאו הם בנו על סמך התבוננות מעמיקה בבנם וחיבור אליו ואל עולמו הפנימי, והשקעת זמן ומשאבים רבים.
התוצאה של ההשקעה הרבה הייתה, שכעבור מספר שנים נעלמו כל הסממנים האוטיסטים ורון שולב בחינוך הרגיל ללא כל עזרה. כיום מנהל רון את מרכז הטיפול בילדים אוטיסטים שייסדו הוריו. מרכז זה החל להכשיר מטפלים בשיטה ייחודית זו – תחילה בארה"ב ועם הזמן הוכשרו מטפלים גם מארצות אחרות, וביניהן מישראל.
טיפול בשיטת son rise בישראל
מביאות השיטה לארץ הן טלי ברמן ואבי רפפורט, עולות מארה"ב אשר עברו הכשרה לטיפול בשיטה, והקימו עמותה המתמחה בטיפול בשיטה זו. יש לציין כי העמותה הינה פרטית והטיפול אינו ממומן או מסובסד על ידי גורם ציבורי כלשהו.
עיקרי שיטת הטיפול ב- son – rise
השיטה מתמקדת בשני גורמים עיקריים:
- הילד – כאשר בעבודה עם הילד המוקד הוא יצירת קשר, והתחברות אל הילד מתוך המקום שלו ודרך העולם הפנימי שלו.
- המשפחה – הגישה מאמינה כי כדי שהילד יוכל להשתקם יש צורך להתחבר גם אל המשפחה, אל המצוקה של בני המשפחה, אל הפרשנות שלהם את המצב, ואל האמונה שלהם ביכולת של המצב להשתנות. השיטה מקדישה משאבים רבים וזמן רב במתן תמיכה והדרכה להורים, ובליווי ההורים לאורך כל הדרך.
הטיפול נערך בביתו של הילד, מינימום 12 שעות טיפול בשבוע (כל המרבה הרי זה משובח). ישנם הורים אשר עוזבים את העבודה על מנת להתמסר לטיפול בילד, וישנם הורים אשר שולחים בבוקר את הילד לגן, ואחר הצהרים מתגייסים לטיפול. חלק מהמשפחות גם שוכרות עזרה או מגייסות מתנדבים כדי להבטיח מקסימום שעות טיפול לילד.
הטיפול נערך בדרך כלל באותו חדר, על מנת לאפשר לילד יציבות וקביעות, ונטרול גירויים שעלולים להפריע. ברוב המקרים נבחר החדר של הילד לחדר הטיפול. מעבר לבחירת החדר עצמו יש להכין את החלל לטיפול. ההכנה דורשת חדר נקי ובו מינימום של גירויים שיכולים להסיח את דעתו של הילד מן האינטראקציה עם ההורה או המטפל.
את הצעצועים מתבקשים ההורים להניח על מדפים גבוהים כדי לחייב את הילד ליצור קשר עם המבוגר ולבקש את הצעצוע. כלל חשוב נוסף הוא שהחדר וזמן המפגש צריכים להיות כיפיים. עם כמה שפחות איסורים והגבלות. לכן מוצאים מן החדר חפצים יקרים, חפצים שיכולים להתקלקל או להישבר.
במסגרת הטיפול, ההורה או המטפל מתחברים אל הילד ואל עולמו. הילד הוא בעצם זה שמוביל את הפעילות. אם הילד מנפנף בידיו – ההורים עושים אותו דבר. אם הילד משחק בצעצוע כל שהוא באופן חזרתי, ההורים מצטרפים אליו למשחק המונוטוני שלו. מסתבר, שכאשר הילד חש שהמבוגר מתעניין בפעילות שלו ומצטרף אליה, גם הילד מתחיל לשתף פעולה, להתעניין וליצור קשר.
מטפלים בשיטה, וכן הורים לילדים אשר טופלו באמצעות השיטה, מעידים על שיפור ניכר והתקדמות משמעותית במצבם של הילדים. התכנית זוקפת לזכותה ילדים רבים אשר הוסרה לגביהם ההגדרה של אוטיזם בעקבות הטיפול.
ראו גם: