מעבר למה שהילד ירש

מחקר חדש, שהתבסס על יותר מ־18 אלף שלישיות משפחתיות, מציע דרך חדשה לבחון את הקשר בין גנטיקה, הורים ואוטיזם, ובמקביל חושף עד כמה הכלים הגנטיים שבהם משתמש המדע עדיין מוגבלים.

כמעט כל הורה לילד אוטיסט מגיע לשאלה הזאת בשלב כלשהו. לפעמים מיד אחרי האבחנה. לפעמים בעקבות משפט שאמר רופא. ולפעמים דווקא בשלוש לפנות בוקר, כשכל הבית ישן והמחשבות לא נותנות מנוח.

האוטיזם עבר אל הילד ממני? זה קשור למשהו במשפחה שלנו? האם האוטיזם קשור רק לגנטיקה? האם האוטיזם נובע ממשהו שקרה במהלך ההריון?

לכאורה, זו שאלה אחת. בפועל, מסתתרות בתוכה כמה שאלות שונות מאוד.

מה הילד ירש מהוריו? האם לגנטיקה של ההורים יכולה להיות משמעות גם מעבר לגנים שהם העבירו לילד? ועד כמה בכלל אפשר לסמוך על המדדים הגנטיים שהמדע מפתח, במיוחד כאשר משתמשים בהם אצל אנשים ממוצא שונה מזה של האוכלוסייה שעליה נבנו?

מחקר חדש שפורסם בכתב העת Nature Genetics מנסה להתמודד עם השאלות האלה בדרך חדשה.

החוקרים פיתחו שיטת ניתוח גנטית חדשה, ולאחר מכן יישמו אותה על נתונים של 18,383 שלישיות משפחתיות, ילד עם אוטסט ושני הוריו, מתוך מאגר המחקר SPARK.

מדובר באחד המחקרים הראשונים שבוחנים באופן שיטתי שאלות כאלה באמצעות משפחות ממגוון מוצאים גנטיים.

ומה שהמחקר מציע אינו גן חדש שאחראי לאוטיזם, וגם לא בדיקה גנטית חדשה שההורים יכולים לבצע.

החידוש שלו נמצא במקום אחר לחלוטין, כאשר המחקר מציע דרך מדויקת יותר לשאול שאלות על הקשר בין הגנים שלנו לבין האוטיזם, ובדרך גם מזכיר לנו עד כמה צריך להיזהר כאשר הופכים ממצא גנטי מורכב למסקנה פשוטה.

למה קשה לחקור את הגנטיקה של אוטיזם?

אנחנו כבר יודעים כי ברוב המקרים האוטיזם אינו תוצאה של שינוי גנטי יחיד. המחקר בתחום עוסק במערכות מורכבות שבהן מספר גדול מאוד של וריאציות גנטיות עשוי לתרום, כל אחת במידה שונה, לנטייה להתפתחות אוטיזם.

אחת הדרכים המרכזיות שבהן חוקרים את התופעה היא באמצעות מחקרים גדולים מאוד, שבהם משווים בין אנשים עם אוטיזם לבין אנשים ללא אוטיזם ומחפשים הבדלים גנטיים.

אין ספק כי השיטה הזאת חוללה התקדמות עצומה, אבל יש לה בעיה עקרונית.

כאשר משווים בין אנשים שאינם בני אותה משפחה, קשה לדעת אם ההבדל שנמדד קשור באמת לגנטיקה, או למשהו אחר שמגיע ביחד איתה.

אנשים ממוצא גנטי דומה, למשל, נוטים לעיתים לחיות באזורים דומים. אזורים שונים יכולים להיות שונים גם במאפיינים כלכליים, סביבתיים, תרבותיים, בריאותיים ובנגישות לאבחון.

גם בחירת בני זוג אינה אקראית. אנשים נוטים לבחור בני זוג הדומים להם במאפיינים מסוימים, תופעה המכונה הזדווגות בררנית או assortative mating. לאורך דורות, גם תהליך כזה יכול להשפיע על האופן שבו תכונות גנטיות מופיעות יחד במשפחות.

החוקרים הראו באמצעות סימולציות כי גם לאחר תיקונים סטטיסטיים מקובלים, מחקרים המבוססים על אנשים שאינם קרובי משפחה עלולים להפיק אומדנים מוטים בתנאים מסוימים.

הרעיון מאחורי המחקר החדש פשוט למדי, ולפיו אם קשה להפריד בין גנטיקה לבין כל מה שנלווה אליה כאשר משווים בין זרים, אולי כדאי להסתכל קודם בתוך המשפחה.

במקום להשוות בין זרים: להסתכל על הילד והוריו

כאן נכנסת לתמונה שיטת המחקר החדשה, שקיבלה את השם PGS-TRI.

במקום להסתכל רק על הילד, החוקרים בוחנים יחד את הילד ואת שני הוריו.

לכל ילד יש כמובן חומר גנטי שהגיע בהורשה משני הוריו. כאשר יודעים מה נמצא בגנום של האם ושל האב, אפשר לבחון גם מה הילד קיבל מהם בפועל, ומה נשאר אצל ההורים ולא עבר אליו.

ההבחנה הזאת חשובה כי היא מאפשרת לחוקרים לשאול 3 שאלות נפרדות:

• מה קשור לגנים שהילד עצמו ירש?
• האם יש קשר בין הגנטיקה של ההורים לבין הסיכון של הילד גם מעבר לגנים שהועברו אליו?
• האם הקשר בין הנטייה הגנטית לבין אוטיזם משתנה בהתאם לחשיפות סביבתיות מסוימות?

זו למעשה התרומה המרכזית של שיטת PGS-TRI, שמנסה לפרק שאלה גנטית גדולה ומעורבבת לכמה שאלות נפרדות שאפשר לבחון בתוך המשפחה.

החוקרים בדקו את ביצועי השיטה גם באמצעות סימולציות, ובתרחישים שנבדקו היא הצליחה להתמודד היטב עם מבנים מורכבים של אוכלוסייה ועם הזדווגות בררנית.

אבל כדי להבין את התוצאות, צריך להכיר מושג חשוב אחד: ציון סיכון פוליגני.

ציון סיכון פוליגני, או PGS, הוא ניסיון לסכם מידע מהרבה מאוד וריאציות גנטיות לכדי מדד אחד.

אפשר לחשוב עליו כעל ניסיון להרכיב תמונה גדולה מאלפי חתיכות קטנות של מידע גנטי. כל חתיכה בפני עצמה עשויה לתרום מעט מאוד, אבל כאשר מסתכלים על רבות מהן יחד, אפשר לזהות נטייה סטטיסטית מסוימת.

זה חשוב במיוחד באוטיזם, משום שבניגוד למצבים גנטיים מסוימים שבהם שינוי ברור בגן מסוים עשוי להסביר חלק גדול מהסיכון, באוטיזם קיימת במקרים רבים תרומה מצטברת של וריאציות גנטיות רבות.

אבל יש כאן נקודה שחשוב מאוד לזכור שכן ה-PGS אינו גן שאחראי לאוטיזם והוא גם אינו בדיקה שאומרת אם ילד מסוים אוטיסט או לא.

הוא בסך הכל מדד סטטיסטי, שמאפשר לחוקרים לזהות הבדלים בין קבוצות גדולות. המחקר הנוכחי אינו מציע להשתמש בו ככלי אבחוני או ככלי לחיזוי אישי.

מה מצאו החוקרים אצל יותר מ־18 אלף משפחות?

החוקרים התחילו מהשאלה הבסיסית ביותר: האם הנטייה הגנטית לאוטיזם שהילד עצמו ירש קשורה לסיכון לאוטיזם כאשר בוחנים אותה בתוך המשפחה?

התשובה היתה כן.

במשפחות ממוצא אירופי, שבהן היו 12,813 שלישיות, התקבל אומדן של 1.28 לעלייה בסיכון היחסי לכל עלייה של סטיית תקן אחת בציון ה-PGS. במחקר קודם שהתבסס בעיקר על אנשים שאינם בני אותה משפחה התקבל אומדן של 1.33.

המספרים קרובים מאוד וזה ממצא חשוב.

החוקרים רצו לדעת אם האומדנים שהתקבלו במחקרים קודמים עלולים להיות מנופחים בגלל הבדלים בין אוכלוסיות או גורמים משפחתיים. העובדה שהאומדן המשפחתי היה דומה מאוד לאומדן הקודם מספקת תמיכה לכך שהקשר שנמצא במחקרים הקודמים אינו פשוט תוצאה של הטיה כזאת.

אבל צריך להבין מה המספר הזה לא אומר. הוא אינו אומר שלילד מסוים יש "28% סיכוי לאוטיזם".

הוא גם אינו אומר שאפשר לקחת את הגנום של ילד, לחשב PGS ולקבוע אם הוא יהיה אוטיסט. מדובר באומדן סטטיסטי של קשר בין קבוצות גדולות, ולא בתחזית אישית.

ואז מגיע אחד הממצאים החשובים ביותר ולפיו הכלי הגנטי לא עובד באותה צורה אצל כולם, וכאן המחקר הופך למעניין במיוחד.

הציון הגנטי לאוטיזם שבו השתמשו החוקרים נבנה ממחקר גנטי גדול שהתבסס בעיקר על אנשים ממוצא אירופי.

מה שהוביל את החוקרים לשאול שאלה פשוטה: מה קורה כאשר לוקחים את אותו כלי מדידה ומפעילים אותו על אנשים ממוצאים אחרים?

התשובה היתה שהקשר בין הציון לבין האוטיזם השתנה בהתאם למרחק הגנטי מאוכלוסיית האימון.

במשפחות ממוצא אירופי נמצא קשר ברור. נמצא קשר גם במשפחות מאזור אמריקה ובמשפחות מדרום אסיה, בעוצמות דומות יחסית.

לעומת זאת, במשפחות ממוצא אפריקאי ומזרח־אסייתי לא נמצאה עדות מובהקת לקשר הישיר של ה-PGS לאוטיזם.

חשוב מאוד לסייג את הממצא הזה, שכן הקבוצות שנבדקו היו קטנות משמעותית, 792 ו־415 שלישיות בהתאמה, ולכן היעדר מובהקות סטטיסטית אינו מוכיח שאין קשר, וייתכן שפשוט היה קשה יותר לזהות אותו במדגמים הקטנים יותר.

אבל החוקרים מצאו משהו רחב יותר – כאשר בחנו את כל 18,383 המשפחות, הם ראו דפוס רציף.

ככל שהמרחק הגנטי בין האוכלוסייה שעליה נבנה הציון לבין המשפחה הנבדקת גדל, כך נחלש הקשר בין הציון לבין אוטיזם.

זו נקודה חשובה מאוד להבנת העתיד של הגנטיקה הרפואית, וניתן להסיק ממנה כי כלי גנטי אינו בהכרח אוניברסלי רק מפני שהוא מבוסס על DNA.

הוא נבנה מתוך אוכלוסיית אימון מסוימת. תדירויות של וריאציות גנטיות וקשרים בין וריאציות יכולים להשתנות בין אוכלוסיות, ולכן כלי מדידה גנטי, שנבנה בעיקר על בסיס אוכלוסייה אחת אינו בהכרח מדויק באותה מידה באוכלוסייה אחרת.

החוקרים מדגישים שלא מדובר בבעיה של הגנים של אנשים מסוימים, אלא מדובר במגבלה של כלי המדידה עצמו ובמידת ההתאמה בין אוכלוסיית האימון לבין האוכלוסייה שבה משתמשים בו.

הלקח הרחב יותר שניתן להפיק מהמחקר הנו שאם המדע רוצה לפתח כלים גנטיים שיוכלו בעתיד לשרת אוכלוסיות מגוונות, הוא זקוק למאגרי מידע מגוונים הרבה יותר.

מה לגבי הגנטיקה של ההורים?

כאן אנחנו מגיעים לחלק המורכב ביותר במחקר וגם לחלק שהכי קל לפרש בצורה שגויה.

החוקרים לא הסתפקו בציון הגנטי לאוטיזם. הם בחנו גם ציונים גנטיים הקשורים לתכונות אחרות, ובהן ADHD, דיכאון, הפרעה דו־קוטבית, נדודי שינה, כרונוטיפ, הישגים לימודיים ו-BMI.

הם מצאו עדויות להשפעות ישירות של חלק מהציונים האלה על הסיכון לאוטיזם, וגם דפוסים של השפעות עקיפות הקשורות לציונים הגנטיים של ההורים.

גם לאחר תיקון מחמיר לריבוי בדיקות, חמישה מהציונים שנבדקו נותרו מובהקים מבחינת ההשפעה העקיפה.

וכאשר מתארים השפעה עקיפה, הרי שלא מדובר בגנים שהילד ירש מהוריו.

הרעיון הוא שהגנטיקה של הורה יכולה להיות קשורה גם למאפיינים של ההורה עצמו, ובמקרים מסוימים למאפיינים או לתנאים בסביבה שבה הילד גדל.

לכן ייתכן קשר בין הגנטיקה של ההורה לבין תוצאה אצל הילד גם כאשר אותה וריאציה גנטית לא עברה בתורשה אל הילד.

זהו רעיון חשוב במחקר הגנטי, אבל הוא גם דורש זהירות רבה וראוי להדגיש כי המחקר הזה אינו יכול לומר בפשטות כי "הגנים של האם גרמו לאוטיזם" והוא אינו מודד את השפעת האם או השפעת האב על התפתחות האוטיזם בנפרד.

השיטה המחקרית מתמקדת בעיקר במדידת ההבדל בין ההשפעות העקיפות של האם ושל האב, ולכן כאשר החוקרים מדברים על אסימטריה אימהית או אבהית, אין לפרש זאת כאילו הם מדדו כמה אחוזים מהאוטיזם נגרמו על ידי האם או על ידי האב.

החוקרים מדגישים במפורש את האפשרות של הטיית בחירה ואומרים כי ייתכן שחלק מההבדלים בין האמהות לאבות נובע גם מהשאלה מי הגיע למחקר, מי הסכים להשתתף, מי השלים את ההערכות ואילו משפחות מיוצגות במדגם.

הסימולציות שערכו החוקרים הראו שאסימטריה בין אמהות לאבות יכולה להופיע גם כתוצאה מהשתתפות שונה במחקר ולא בהכרח כתוצאה ממנגנון ביולוגי. לכן הם אינם יכולים לשלול שחלק מהממצאים משקף הטיית בחירה הקשורה למאפיינים הוריים.

במילים פשוטות: המחקר מצא דפוס מעניין אך הוא עדיין לא מסוגל לקבוע בוודאות למה הדפוס הזה קיים.

הקשר ל-BMI

אחד הממצאים שזכו לתשומת לב במחקר קשור לציון הגנטי של BMI או מדד מסת הגוף.

כאן חשוב מאוד לא להתבלבל בין שלושה דברים שונים:

ציון גנטי ל-BMI אינו BMI בפועל. החוקרים לא מדדו את המשקל של האמהות והראו שהמשקל שלהן גרם לאוטיזם של הילד.

הם בחנו נטייה גנטית הקשורה ל-BMI, כחלק מהמסגרת הגנטית המורכבת של המחקר, ומצאו עדות להשפעה עקיפה הקשורה ל-BMI-PGS האימהי על הסיכון לאוטיזם בילדים. הממצא היה מובהק סטטיסטית, עם P קטן מ־0.0002.

החוקרים מציינים במפורש שהממצא עולה בקנה אחד עם ממצאים אפידמיולוגיים קודמים על הקשר בין השמנה אימהית לבין תוצאות בריאותיות אצל ילדים, אבל זו כבר ספרות מחקרית אחרת ולא הממצא הישיר של המחקר הנוכחי.

ונדגיש שוב כי המחקר מצא קשר גנטי־סטטיסטי מורכב, אך הוא לא מצביע על אשמה הורית, והוא לא מצא סיבה פשוטה.

גנטיקה וסביבה

החוקרים בדקו שאלה שמעסיקה מאוד את עולם האוטיזם. האם ההשפעה של נטייה גנטית משתנה כאשר היא פוגשת חשיפה סביבתית מסוימת בתקופת ההריון או סביב הלידה.

ובמילים אחרות, האם יש מצבים שבהם גורם גנטי מסוים מעלה את הסיכון רק כאשר קיימת גם חשיפה סביבתית מסוימת?

ברוב הגורמים הסביבתיים שנבדקו, החוקרים לא מצאו ראיות חזקות לאינטראקציה כזאת.

במקום זאת, הממצאים התאימו בדרך כלל למודל שבו הנטייה הגנטית והגורם הסביבתי תורמים לסיכון באופן שאפשר לתארו כמכפילי כלומר, השפעתו של כל אחד אינה מחייבת את קיומו של האחר.

היה ממצא אחד לגבי צריכת אלכוהול במהלך ההריון, אבל הוא היה ברמה נומינלית בלבד. כלומר, מדובר באות סטטיסטי חלש שלא נכון להתייחס אליו כאל ממצא מבוסס, במיוחד כאשר נבדקים גורמים רבים נוספים במקביל.

לכן אין במחקר הזה בסיס למסקנה שגן מסוים הופך ילד לפגיע לחשיפה מסוימת או שהחשיפה המסוימת היא זו שגרמה לאוטיזם.

גן בשם CADM2

בחלק נוסף של המחקר החוקרים עברו משאלה של כמה סיכון גנטי יש לשאלה מעניינת יותר: האם אפשר לזהות מנגנונים ביולוגיים מסוימים שעשויים לעזור לנו להבין את הקשר לאוטיזם?

לשם כך הם השתמשו באלפי ציונים גנטיים שנועדו לחזות רמות ביטוי של גנים שונים.

מתוך אלפי המדדים שנבדקו היו שניים שבלטו במיוחד. אחד מהם היה גן בשם CADM2, שזהו גן שמתבטא בעיקר במוח וקשור לתהליכים הקשורים לארגון סינפסות ולפעילות עצבית.

הקשר של הביטוי הגנטי החזוי של CADM2 לסיכון לאוטיזם עבר תיקון לריבוי בדיקות ונמצא מובהק סטטיסטית.

זהו ממצא מעניין, אבל חשוב להבין בדיוק מה הוא אומר, שכן החוקרים לא מדדו את פעילות CADM2 במוח של הילדים.

הם השתמשו במידע גנטי כדי לחזות רמת ביטוי אפשרית של הגן.

בנוסף, ציוני הביטוי שבהם השתמשו נבנו על בסיס נתונים של מבוגרים. לכן לא ברור עד כמה הם משקפים את פעילות הגן בתקופות החשובות ביותר להתפתחות המוח, במהלך התפתחות העובר ברחם אמו ובתקופת הילדות המוקדמת.

לכן ניתן לקבוע כי הגן CADM2 הוא לכל היותר מועמד מעניין למחקר נוסף, ולא בהכרח הגן שגורם לאוטיזם ובוודאי לא הסבר לאוטיזם של ילד מסוים.

קראו בהרחבה על 5 גנים בסיכון גבוה לאוטיזם

מה המחקר מלמד אותנו?

המחקר אינו מספק תשובה פשוטה לשאלה מה גורם לאוטיזם, אבל הוא כן מוסיף כמה חלקים חשובים לתמונה.

ראשית, הוא מחזק את ההבנה שלפיה ניתן למדוד בתוך משפחות קשר בין הנטייה הגנטית שהילד ירש לבין הסיכון לאוטיזם, ומראה שהאומדן המשפחתי דומה למדי לאומדנים קודמים שהתקבלו במחקרים באוכלוסייה הכללית.

שנית, הוא מראה עד כמה חשוב לשאול על אילו אוכלוסיות פותח כלי גנטי ספציפי מלכתחילה, בשל העובדה שכאשר ציון PGS שנבנה בעיקר על בסיס אוכלוסייה אירופית מועבר לאוכלוסיות שמתרחקות ממנה מבחינה גנטית, עוצמת הקשר הולכת ופוחתת.

שלישית, המחקר מראה שהקשר בין גנטיקה של הורים לבין תוצאות אצל ילדים יכול להיות מורכב הרבה יותר מהשאלה הפשוטה איזה גן עבר בתורשה לילד.

באותה נשימה המחקר גם מדגים עד כמה קשה לפרש השפעות עקיפות כאלה, ועד כמה חשוב לקחת בחשבון הטיות אפשריות במחקרים משפחתיים.

ורביעית, הוא מדגים את היתרון של הסתכלות בתוך המשפחה. במקום לנסות לנקות את כל רעשי הרקע באמצעות עוד ועוד תיקונים סטטיסטיים, אפשר לעצב מחקר שבו חלק מהבעיה מטופל כבר בשלב איסוף הנתונים, באמצעות בחינת הילד והוריו יחד.

כהורים לילדים אוטיסטים חשוב לשים לב כי המחקר לא מצא גן חדש שגורם לאוטיזם, והוא לא מאפשר לחזות אצל ילד מסוים אם הוא יהיה אוטיסט, שכן ציון סיכון פוליגני אינו בדיקה אבחונית לאוטיזם.

המחקר לא מעניק כלים שמוכיחים שהאם או האב "גרמו" לאוטיזם של הילד, וגם הממצא על BMI אינו אומר שמשקל עודף של האם גרם לאוטיזם.

למעשה, אין במחקר הזה בסיס לשינוי התנהלות רפואית, תזונתית או הורית של משפחות.

החוקרים מדגישים שלשיטה החדשה שאומצה במסגרת המחקר יש מגבלות. היא מאפשרת להעריך הבדל בין השפעות עקיפות הקשורות לאם ולאב, אבל אינה מודדת באופן עצמאי את ההשפעה של כל אחד מהם.

חלק מהאסימטריות בין אמהות לאבות עשוי להיות קשור להטיית בחירה, כלומר למאפיינים של המשפחות שהגיעו למחקר והאופן שבו השתתפו בו.

גם בחינת הקשר בין גנים לסביבה מוגבלת לגורמים הספציפיים שנבדקו וברור כי המחקר אינו ממצה את כל החשיפות הסביבתיות האפשריות.

ולבסוף, חלק מהציונים המולקולריים שבהם השתמשו החוקרים מבוססים על נתונים שנאספו אצל מבוגרים אוטיסטים, ולכן נדרש מחקר נוסף כדי להבין עד כמה הם משקפים תהליכים ביולוגיים בתקופות מוקדמות יותר בחיים.

המחקר הזה אינו מציע בדיקה חדשה לאבחון אוטיזם ומוכיח, שוב, שהגנטיקה של אוטיזם אינה מתג אחד שנדלק או נכבה, אלא מערכת מורכבת, שבה וריאציות רבות עשויות לתרום לנטייה, בדרכים שונות ובשילובים שונים.

הגנים שהילד ירש מאביו ואמו הם רק חלק מהשאלה, והמחקר משפחתי מאפשר לחוקרים לבחון גם קשרים הקשורים לגנטיקה של ההורים, מבלי לבלבל אותם אוטומטית עם הגנים שהילד עצמו ירש.

אבל גם כאן צריך להיזהר ולזכור כי הקשר בין הגנטיקה של הורה לבין תוצאה אצל ילד אינו הוכחה שההורה גרם לה.

והכלים הגנטיים אינם בהכרח מדויקים באותה מידה עבור כולם. המחקר מדגים באופן משכנע שכאשר כלי גנטי נבנה בעיקר על אוכלוסייה אחת, הביצועים שלו עשויים להיחלש ככל שמתרחקים מאותה אוכלוסייה מבחינה גנטית.

לפעמים ההתקדמות המדעית היא לא בהכרח תשובה אלא שאלה טובה יותר.

קל לקרוא כל מחקר גנטי חדש ולחשוב שאנחנו מתקרבים ליום שבו נפענח את האוטיזם אבל המחקר הזה מציע תמונה קצת אחרת.

ההתקדמות שלו אינה בכך שהוא מצא סיבה אחת לאוטיזם, גן אחד שאפשר להאשים, או בדיקה שיכולה לומר להורה מה צופן העתיד לילדו.

ההתקדמות היא בכך שהוא מציע דרך טובה יותר להפריד בין חלקים שונים של הפאזל:

• מה הילד ירש?
• מה קשור לגנטיקה של ההורים?
• מה עשוי להיות קשור לסביבה?

ומעבר לכף המחקר גם מחדד את השאלה עד כמה הכלים שבהם אנחנו משתמשים בכלל מתאימים לאנשים שעליהם אנחנו מפעילים אותם.

זה אולי פחות דרמטי מכותרת שמכריזה על גן חדש שגורם לאוטיזם, אבל מבחינה מדעית, זה עשוי להיות חשוב לא פחות.

כי ככל שהשאלות נעשות מדויקות יותר, כך גדל הסיכוי שגם התשובות העתידיות יהיו מדויקות יותר.

ובינתיים, יש דבר אחד שהמחקר הזה מבהיר היטב: כאשר מדובר בגנטיקה של אוטיזם, צריך להיזהר מאוד לפני שהופכים קשר סטטיסטי לסיפור פשוט על סיבה ותוצאה, ובמיוחד לפני שהופכים אותו לסיפור על אחריות ואשמה.

קריאה נוספת: שינויים גנטיים, אוטיזם ומגדר