משחק תפקידים: עוגן חשוב לילד.ה

מדוע משחקי תפקידים הם אחד מהכלים החברתיים החשובים ביותר עבור ילדים אוטיסטים? הקדישו כמה דקות מזמנכם, והכירו את המשמעות של משחק תפקידים כעוגן בחיים של הילדים שלנו.

יובל בן השמונה עמד בקצה גן המשחקים, גבו נשען על גדר הברזל הכחולה. סביבו התרוצצו ילדים בין המתקנים, החליפו רעיונות, שינו חוקים באמצע המשחק וצחקו מבדיחות שאף אחד לא הסביר.

יובל רצה להצטרף למשחק עם הילדים. הוא אפילו מאוד רצה בכך, אבל לא ידע איך.

האם פשוט ניגשים? למי פונים? מה אומרים? האם המשחק כבר התחיל? האם יש מקום לעוד משתתף? ומה יקרה אם יאמר משהו שלא מתאים למשחק?

הוא עמד ככה במשך כמה דקות, מתבונן במשחק של הילדים חושב ומחשב, ואז אחת הילדות קראה לעברו: "יובל! אנחנו צריכים מנהל לתחנת הכוח. אתה אחראי על כל החשמל".

משהו השתנה. יובל נכנס מיד למרכז העניינים. הוא חילק הוראות, הסביר לאחרים כיצד פועלת התחנה, הגדיר משימות, שאל שאלות ואפילו התבדח עם הילדים. אותו ילד שלפני רגע עמד מן הצד והתקשה למצוא את מקומו, הפך בשניה אחת לדמות מרכזית במשחק, בלי הדרכה ובלי הסברים.

להורה המתבונן מן הצד זה עשוי להיראות כמעט כמו קסם, אבל למעשה לא קרה כאן קסם בכלל. קרה משהו עמוק הרבה יותר.

העולם החברתי המאתגר, שלפני רגע היה מלא באינסוף אפשרויות בלתי צפויות, קיבל לפתע מבנה ברור. היה ליובל תפקיד. היו לו גבולות גזרה ברורים. היו ציפיות מוגדרות. היה ליובל מקום.

ועבור רבים מהילדים האוטיסטים, בדיוק במקום הזה מתחיל להיווצר גשר אל העולם החברתי.

כשהחוקים החברתיים כתובים בדיו בלתי נראית

כדי להבין מדוע משחקי תפקידים יכולים להיות כה משמעותיים עבור ילדים אוטיסטים, צריך להבין תחילה כיצד נראית לעיתים חוויה חברתית מנקודת מבטם.

רוב בני האדם לומדים מילדות לקרוא מערכת עצומה של רמזים בלתי כתובים.

מתי נכון להצטרף לשיחה. כמה זמן לדבר. מתי להקשיב. איך לזהות שמישהו מתעניין במה שאנחנו אומרים. מתי הבדיחה תתקבל בחיוך ומתי תיצור מבוכה. איך להבין שמישהו רומז בעדינות שהוא רוצה לעבור לנושא אחר.

הכללים הללו, או רמזים חברתיים, כמעט אף פעם אינם נאמרים במפורש. הם מועברים דרך מבטים, טון דיבור, שפת גוף, ניסיון מצטבר ואינטואיציה חברתית.

עבור ילדים אוטיסטים חלק מהמידע הזה פחות נגיש או דורש עיבוד מודע ומאמץ רב יותר.

התוצאה אינה חוסר עניין באנשים. להפך.

מחקרים ועדויות של אנשים אוטיסטים מצביעים, שוב ושוב, על כך שרבים מהם רוצים קשרים חברתיים, חברויות ותחושת שייכות. הקושי שלהם נובע לעיתים קרובות מהצורך לנווט במרחב חברתי שבו החוקים אינם מוגדרים בבירור.

חשבו לרגע על משחק כדורגל. גם ילד שמעולם לא שיחק יכול ללמוד את החוקים אם מישהו יסביר אותם. אבל מה קורה כאשר אין חוקים כתובים?

מה קורה כאשר הכללים משתנים תוך כדי משחק ואף אחד אינו מודיע על כך?

עבור ילדים אוטיסטים רבים, זו בדיוק החוויה של חלק מהאינטראקציות החברתיות. השיחה בהפסקה. מסיבת יום הולדת. מפגש משפחתי. משחק חופשי בגינה השעשועים כמו במקרה של יובל.

כל אחת מהסיטואציות הללו עשויה להכיל עשרות ואף מאות משתנים חברתיים שיש לעבד בו-זמנית.

האם זה הזמן לדבר? על מה מקובל לדבר? למי לפנות? האם האדם השני מעוניין בשיחה והאם הוא רק מנומס? האם פספסתי משהו?

כאשר המוח עסוק בניסיון להבין את חוקי המשחק, קשה הרבה יותר, ולעיתים כלל בלתי אפשרי, ליהנות מהמשחק.

כשהילד מנסה ללמוד את התסריט החברתי

ילדים אוטיסטים מפתחים לאורך השנים אסטרטגיות שמטרתן להתמודד עם המורכבות הזו.

אחת התופעות המוכרות שבהן היא מאסקינג או מיסוך חברתי, שעליה כתבנו בהרחבה.

במצב כזה הילד לומד להתבונן בסביבה, לזהות דפוסים חברתיים ולנסות לחקות אותם. איך מחייכים. איך מגיבים. כמה זמן יוצרים קשר עין. באילו ביטויים משתמשים בהם. מתי צוחקים. ממש כמו שחקן תיאטרון.

מבחוץ זה עשוי להיראות כמו השתלבות מוצלחת בעלילה, אבל מבפנים מדובר בעבודה קוגניטיבית עצומה, מתישה ושוחקת מאד.

יש אנשים אוטיסטים המתארים זאת כמעין הפעלה מתמדת של מערכת בקרה פנימית, וזה כרוך בבדיקה בלתי פוסקת של כל משפט, כל מחווה וכל תגובה.

האם זה היה בסדר? האם אמרתי יותר מדי? האם פספסתי רמז? האם הם באמת נהנים איתי או רק מנומסים?

חשוב להבין: כאשר הילד מצליח להיראות כמי שמשתלב, אין פירוש הדבר שהקושי שלו נעלם. כשהילד עסוק במיסוך הקושי פשוט מוסתר מן העין.

משחק תפקידים לעומת זאת, פועל באופן שונה לחלוטין. המטרה אינה להעתיק מישהו אחר.

המטרה היא ליצור מסגרת ברורה שבתוכה הילד יכול לפעול מתוך החוזקות שלו.

לא להיות מישהו אחר: לדעת מה התפקיד שלי

זה אולי ההבדל החשוב ביותר. במאסקינג הילד מנסה להבין כיצד עליו להתנהג כדי להתאים את עצמו לסיטואציה.

במשחק תפקידים הסיטואציה עצמה נעשית הרבה יותר ברורה כי הילד קיבל תפקיד מיוחד שאותו הוא משחק בהנאה.

הילד אינו שואל: "מה כולם מצפים ממני?" אלא: "מה עושה מדריך?" או "מה עושה נהג?" או "מה עושה וטרינר?" או "מה עושה מנהל תחנת כוח?" ואז פתאום מופיעה מפה. והמפה הזו משנה הכל.

כאשר יש תפקיד מוגדר, יש גם מערכת ציפיות ברורה יותר שחשובה מאד לביטחון של הילד האוטיסט.

יש נושא לשיחה. יש מטרת פעולה. יש סדר. יש הקשר. במקום אינסוף אפשרויות ולבטים, קיימת מסגרת ברורה שאפשר להבין.

עבור הילדים האוטיסטים, המעבר הזה מפחית באופן משמעותי את אי־הוודאות החברתית.

למה משחק תפקידים עוזר כל כך?

מבחינה פסיכולוגית, משחק תפקידים מספק כמה יתרונות חשובים במיוחד לילדים האוטיסטים.

ראשית, הוא מצמצם עמימות. כאשר ילדה משחקת בתפקיד וטרינרית, היא יודעת פחות או יותר מה מצופה ממנה. בעלי חיות מחמד מגיעים עם בעיה. היא מקשיבה. שואלת שאלות. מציעה פתרון. אין צורך לנחש את חוקי הסיטואציה בכל רגע מחדש.

שנית, התפקיד מספק תסריט צפוי אך לא תסריט קשיח שבו כל משפט ידוע מראש, אלא מסגרת שמעניקה תחושת כיוון וצפיות.

שלישית, משחק תפקידים מייצר תחושת שליטה. אחד המקורות המרכזיים לחרדה החברתית הוא אי-ודאות. כאשר הילד יודע מהו תפקידו, יש לו עוגן פנימי שמאפשר לו להתמקד במשימה במקום בניסיון לפענח כל הזמן את הדרישות של הסביבה.

רביעית, התפקיד מאפשר לילד להשתמש בחוזקות שלו. ילד שמכיר עשרות עובדות על דינוזאורים יכול להפוך לפלאונטולוג במשחק.

ילדה שאוהבת בעלי חיים יכולה להיות וטרינרית. ילד שמעריך סדר וחוקים יכול להיות שוטר, שופט או מנהל תחנת כיבוי אש.

הידע, הדיוק והתחומים שמעסיקים את הילד הופכים לפתע לנכס חברתי ולא למכשול.

התפקידים שילדים אוטיסטים בוחרים לעצמם

חשוב לקחת בחשבון ולזכור כי במסגרת משחק התפקידים, אין תפקיד אחד בלבד לכל ילד אוטיסט.

כמו כל הילדים, גם הילדים האוטיסטים שונים מאוד זה מזה וכך משחק התפקידים משנה מהות וצורה בין הילדים.

יש מי שמתחברים לתפקיד המומחה. הם נהנים להסביר, ללמד, להעביר ידע ולהיות מקור מידע.

אחרים מתחברים דווקא לתפקיד המתכנן. זה שבונה את הכללים, מארגן את המשימות ומשרטט את המפה.

יש ילדים שמוצאים את עצמם בתפקיד המטפל: הווטרינר, הרופא, המציל או מי שדואג לאחרים.

יש ילדים מי שמרגישים בטוחים דווקא בתפקידי חוק וסדר כמו שוטר, שופט, בקר תנועה או מנהל המשחק.

לעיתים התפקיד אפילו אינו מוגדר רשמית. הילדה שמחלקת לכולם משימות במסיבה המשפחתית. הילד שאחראי להסביר לאחרים את חוקי משחק הקופסה. האח הגדול שמלווה את הילדים הקטנים. כולם ממלאים תפקיד חברתי כלשהו.

הדבר החשוב ביותר אינו שם התפקיד הספציפי שהילד לקח על עצמו, אלא התחושה שהתפקיד מעניק לילד.

• האם הוא מרגיש בטוח יותר?
• האם הוא מצליח לתקשר בקלות רבה יותר?
• האם הוא נהנה?
• האם הוא מרגיש שהוא תורם?

אלה השאלות שבאמת חשוב לשאול.

מה יכולים הורים לעשות?

כנראה שהעצה החשובה ביותר שאנחנו יכולים לתת להורים היא פשוט להתבונן.

הילדים מגלים לנו בעצמם אילו משחקי תפקידים מרגישים להם הכי טבעיים.

הם שוב ושוב בוחרים להיות אותו מומחה. אותו נהג. אותו רופא. אותו מדריך. אותו מתכנן.

במקום למהר ולכוון את משחק התפקידים של הילד, נסו להתבונן, להכיל וללמוד ממנו.

• מה מושך את הילד?
• איפה הוא מרגיש בטוח?
• באילו רגעים הוא יוזם יותר?
• מתי הוא נראה משוחרר יותר?

כהורים, אחים ואחיות, כדאי לנסות לשתף פעולה ולהצטרף לעולם המשחק שלו.אם הילד החליט שהוא מנהל תחנת חלל, נסו להיות האסטרונאוטים.

אם הוא וטרינר, הביאו אליו בובה פצועה. אם היא מנהלת מסעדה, שבו כלקוחות והזמינו אוכל.

המטרה אינה לכוון את הילד, לדייק או ללמד אותו כיצד לשחק נכון. המטרה היא להעמיק את המרחב שבו הוא מרגיש בנוח להיות פעיל חברתית.

קחו בחשבון כי משחקי התפקידים יכולים גם לסייע בתהליך הטרמה או בהכנה של הילד לקראת מצבים חדשים שאינם מוכרים לו, כמו:

• ביקור אצל רופא.
• טיסה ראשונה.
• מעבר לבית ספר חדש.
• אירוע משפחתי גדול.

כאשר הילד יכול לתרגל ולשחק את הסיטואציה מראש, ולעיתים אפילו לבחור להיות הדמות בעלת השליטה, העולם הופך צפוי ומוכר יותר.

משחק תפקידים אינו מעשה קסמים

כמו כל כלי התפתחותי, גם משחק תפקידים אינו מתאים לכל ילד אוטיסט ולכל מצב בשגרת היום יום. יש ילדים אוטיסטים שאינם נהנים ממשחקי דמיון כלל.

יש ילדים שמעדיפים בנייה, חקר, מחשבים או פעילויות משחק אחרות וזה תקין לחלוטין.

המטרה שלנו כהוריםאינה לגרום לילד לשחק משחקי תפקידים, אלא לאפשר לילד להשתמש בהם אם וכאשר הם משרתים אותו – לכן, בכל מקרה חשוב להימנע מכפייה.

הילד עשוי להבין היטב את תפקיד הלקוח בחנות ובכל זאת לשנוא אותו. לעומת זאת, הוא עשוי להנות מאד דווקא בתפקיד המוכר בחנות.

משחק בתפקיד שמתאים לילד אחד עלול להיות לא נעים עבור ילד אחר, ולכן משחק התפקידים אינו משהו שההורים יכולים "להלביש" על הילד, אלא משחק שמגלים ביחד איתו.

כמה אנרגיה צריך למשחק בתפקיד?

זוהי נקודה נוספת שחשוב מאוד להכיר: גם כאשר משחק התפקידים עובד נהדר, הוא עדיין דורש מאמץ ולא מעט אנרגיה מהילד.

ילד שהוביל משחק במשך שעה שלמה, תקשר עם חברים, הסביר, הדריך וניהל את הסיטואציה, עשוי לחזור הביתה מותש, ולא משום שמשהו השתבש אלא משום שמשהו עבד.

אינטראקציות חברתיות, גם המוצלחות ביותר, צורכות אנרגיה מיוחדת מילדים אוטיסטים.

לכן חשוב לא פחות לאפשר לילד רגעים שבהם הוא אינו צריך להיות שום דבר. לא מומחה, לא מדריך, לא שוטר ולא מוכר בחנות – אלא פשוט הוא עצמו.

בזמן האיכות של הילד צריך לאפשר לו לעשות את מה שהוא הכי אוהב ומרגיע אותו, כמו לקרוא, לבנות לגו, להתנדנד, לצפות בטלויזיה או לשחק באפליקציה שהוא אוהב – ובכל מקרה, להתעמק רק במה שמעניין אותו במיוחד.

זמן המנוחה הזה חשוב ואינו מסמל נסיגה מהתפתחות, אלא חלק בלתי נפרד ממנה.

המטרה היא להבין את הילד

תחושת התפקיד של האוטיסט לא חייבת לשאת כותרת רישמית, שאינה באמת מהותית עבורו.

בסופו של דבר, הערך האמיתי של משחקי תפקידים אינו בכך שהם הופכים ילד אוטיסט לחברתי יותר, הערך שלהם טמון בכך שהם מאפשרים לנו להבין טוב יותר כיצד הילד חווה את העולם.

משחק התפקידים הוא דוגמא נפלאה עבורינו, וממחיש שלא תמיד הקושי של הילד נובע מהיעדר יכולת, ולמעשה לעיתים קרובות הוא נובע מהיעדר מבנה ברור ומהיעדר ודאות.

לעיתים קרובות, הקושי החברתי נובע מהיעדר מקום ברור בתוך הסיטואציה החברתית וכאשר הילד מקבל תפקיד שמתאים לו הוא משתלב בקלות יחסית.

במשחק תפקידים הילד אינו מפסיק להיות אוטיסט והוא גם אינו מתקן או מתאים את עצמו לסיטואציה החברתית, כמו במיסוך האוטיסטי.

הילד פשוט מקבל דרך ברורה יותר להביא לידי ביטוי את הסקרנות, הידע, היצירתיות והרצון שלו בקשר אנושי.

קריאה נוספת: משחקי דמיון והתפתחות ילדים