הורים רבים לילדים אוטיסטים מכירים את הרגע שבו מישהו זורק לאוויר את המונח אמפתיה, ומשהו בבטן מתכווץ.
במשך שנים, תיאוריות פסיכולוגיות ישנות הובילו לתפיסה ציבורית שגויה שלפיה לאנשים אוטיסטים פשוט אין את זה.
אבל היום, עולם המדע עובר תהליך של התפכחות שמשנה את התמונה מהקצה אל הקצה, ומפריך את אחת הסטיגמות הכואבות ביותר.
פרופ' סיימון בארון-כהן, החוקר שהגה את התיאוריה המוכרת של מוח גברי קיצוני לתיאור אוטיזם, מביע כיום חרטה על כך שאפיין את המצב באופן הזה, ומסביר כי הביטוי הוביל לאי-הבנות.
לדבריו, שפה של מוח גברי או מוח נשי פשוט אינה מועילה כיום.
יותר מכך, הוא מודה שהמונח הזה הוביל לכותרות פשטניות ושקריות שלפיהן לאנשים אוטיסטים אין אמפתיה.
כדי להבין ילדים אוטיסטים באמת, מתוך גישה מאשררת ומכבדת, חשוב להכיר את ההבחנה שעורכים היום מדענים.
לפי מחקריו של בארון-כהן, אנשים אוטיסטים עשויים להיות שונים בכל הנוגע לאמפתיה קוגניטיבית כלומר, ביכולת לפרש הבעות פנים ושפה.
עם זאת, הטענה שאנשים אוטיסטים חסרי אמפתיה היא פשטנית ומטעה. קושי אפשרי בהבנת המצב הרגשי או המחשבתי של אדם אחר אינו שקול להיעדר אכפתיות או רגש כלפיו.
המשמעות בפועל היא פשוטה וחשובה: כאשר אדם אוטיסט יודע שמישהו אחר נמצא בצער או בכעס, הדבר מעציב אותו והוא רוצה לעשות משהו בנידון.
הגיע הזמן לנטוש את הסטיגמה של חוסר רגשי, ולהכיר בעולם הפנימי העשיר שלהם.
החוויה הנשית והמחיר הכבד של להיות רגילה
כאשר אנו מתבוננים בילדות ונשים אוטיסטיות, מתגלה תמונה מורכבת שדורשת את תשומת הלב המלאה שלנו כהורים.
במשך שנים רבות, אוטיזם נתפס ונחקר בעיקר דרך הפריזמה של החוויה הגברית.
באופן מעניין, מחקר חדש שפורסם בפברואר 2026 מחזיר את שאלת המגדר לשולחן, אבל בצורה שונה מזו שהייתה מקובלת בעבר.
מטא-אנליזה של 34 מחקרים מצאה שהפערים במדדי אמפתיה ומערכתיות בין נשים אוטיסטיות לנשים לא-אוטיסטיות היו גדולים יחסית לאלה שנמצאו בקרב גברים.
החוקרים מציעים כי דווקא אצל נשים עשויה להיות סטייה גדולה יותר מהפרופיל הקוגניטיבי הממוצע של נשים שאינן אוטיסטיות.
הנתון הזה מצביע על כך שעבור בנות, האתגר לפענח את העולם החברתי הרגיל ולנווט בו, מורכב ועמוק במיוחד.
כיצד הילדות שלנו מתמודדות עם הפער הזה? לרוב, באמצעות מאמץ שקוף.
כדי לעמוד בציפיות ובנורמות המגדריות שהחברה מכתיבה להן, ילדות ונשים אוטיסטיות נוטות לעיתים קרובות להסוות ולמסך את התכונות האוטיסטיות שלהן בתדירות גבוהה משמעותית מגברים.
הן לומדות להשתמש באינטלקט שלהן כדי לחקות התנהגויות חברתיות מקובלות.
עבור הסביבה, זה עשוי להיראות כמו ילדה שפשוט מצליחה להשתלב. אבל מתחת לפני השטח, מופעל שם מנגנון של חישוב אינטלקטואלי בלתי פוסק.
המיסוך התמידי הזה, הניסיון העיקש לקרוא את הסיטואציה, להתאים את עצמן ולשחק תפקיד כדי לא לבלוט, שואב מהן אנרגיות עצומות.
המאמץ היומיומי והשוחק הזה אמנם מאפשר לילדות ונשים רבות לצלוח מסגרות חינוכיות וחברתיות, אך הוא אינו מגיע ללא מחיר.
ההדחקה של העצמי האמיתי והעומס הקוגניטיבי יוצרים לחץ כבד, עד כדי טראומה אוטיסטית משמעותית.
וכפי שעולם הרפואה מתחיל לגלות כעת בנתונים חדשים ומדאיגים, הלחץ הזה מתחיל לגבות מחיר פיזי ממשי.
מעבר להתנהגות – מה קורה לגוף?
במשך שנים, השיח הציבורי והקליני על אוטיזם התמקד במידה רבה בהתנהגות, בתקשורת, בכישורים חברתיים ובהתפתחות.
לצד ההתקדמות בתחומים האלה, הבריאות הגופנית של אנשים אוטיסטים קיבלה לעיתים פחות תשומת לב.
ההתמקדות ההיסטורית הזו באוטיזם כמצב של התודעה, הובילה להזנחה מסוכנת של הבריאות הפיזית ולעובדה המצערת שאנשים אוטיסטים נוטים למות בגיל צעיר יותר.
מחקר מקיף בשם "Ischaemic Event Risks in the Autistic Population" שופך אור חדש וחשוב על השאלה הזו, אך כדי להבין את המסקנה שלו, חובה לצלול אל הנתונים עצמם.
המחקר בחן רשומות רפואיות של 141,672 משתתפים בסך הכל. מתוכם 23,612 אנשים אוטיסטים, שהושוו ל-118,060 אנשים שאינם אוטיסטים.
במבט ראשון, מתוך מודל סטטיסטי מינימלי, הנתונים הראו כי לאוכלוסייה האוטיסטית יש סיכון מוגבר של 19% [יחס סיכונים של 1.19] לחוות אירוע איסכמי מרכזי, כמו התקף לב או שבץ.
כאן חשוב מאוד לעשות סדר, להרגיע ולדייק. הנתון הזה בשום פנים ואופן לא אומר שלאדם אוטיסטי יש סיכוי של 19% לחטוף התקף לב או שבץ.
המשמעות של 19% היא יחס סיכונים יחסי כלומר, רמת הסיכון שלהם היתה גבוהה ב-19% בהשוואה לקבוצת הביקורת במודל המסוים הזה.
אבל התגלית המרתקת באמת התרחשה כשהחוקרים העמיקו את הבדיקה.
במודל הסטטיסטי המלא, שבו החוקרים התאימו ושקללו גורמי סיכון ידועים לתחלואת לב כמו השמנת יתר, עישון או סוכרת, הקשר לאירועי לב עבור כלל האוכלוסייה האוטיסטית פשוט איבד את המובהקות הסטטיסטית שלו.
המשמעות של הנתון הזה עבורנו כהורים היא עצומה ואופטימית.
עבור רוב הקהילה האוטיסטית, ברגע שמערכת הבריאות מנהלת ועוקבת כראוי אחרי גורמי סיכון בריאותיים שגרתיים, רמת הסיכון לאירועי לב מתאזנת.
אלא שהיתה קבוצה אחת שעבורה המודל הזה לא עבד.
קבוצה אחת שעבורה, גם אחרי שנטרלו וקיזזו את כל גורמי הסיכון הרפואיים המוכרים בספרות, יחס הסיכונים לאירועי לב נשאר חריג, מובהק ומסוכן.
למה דווקא אצל נשים?
כאן אנו מגיעים לנקודה המטלטלת ביותר שעולה מתוך המסמך "Ischaemic Event Risks in the Autistic Population".
כאשר החוקרים הפרידו את הנתונים לפי מגדר, התגלתה תמונה מפתיעה ודרמטית.
עבור נשים אוטיסטיות, קיים סיכון גבוה ב-71% לחוות אירוע איסכמי מרכזי בהשוואה לנשים שאינן אוטיסטיות.
הנתון שבאמת צריך להעיר את המערכת הרפואית הוא שרמת הסיכון העצומה הזו בקרב נשים נותרה מובהקת גם לאחר שהחוקרים שקללו ונטרלו גורמי סיכון מוכרים, כמו נתונים סוציו-דמוגרפיים וגורמים קרדיומטבוליים של השמנת יתר, לחץ דם, סוכרת ועישון.
מסקנת החוקרים ברורה ולפיה, העלייה בסיכון בקרב נשים אוטיסטיות אינה יכולה להיות מוסברת רק על ידי גורמי הסיכון הפיזיולוגיים הידועים לנו.
אך כאן המדע עוצר, ודורש מאיתנו שלא לקפוץ למסקנות נחרצות.
המחקר עצמו קובע במפורש כי המנגנון שמסביר את הסיכון הייחודי הזה אצל נשים אוטיסטיות אינו ידוע, ומדגיש כי מחקרי המשך חייבים לברר זאת.
המחברים מעלים מגוון אפשרויות שדורשות בדיקה קלינית, ביניהן גורמים גנטיים או אנדוקריניים כמו תסמונת השחלות הפוליציסטיות, כמו גם השפעות של אורח חיים הקשורות לתזונה, שינה ופעילות גופנית.
האם מיסוך הוא חלק מהתשובה? האם עומס כרוני הקשור למאמץ המתמשך להשתלב ולנווט בעולם החברתי משחק תפקיד?
האם מדובר במנגנונים ביולוגיים שעדיין איננו מבינים? המחקר אינו מאפשר עדיין לבחור בין האפשרויות האלה. זהו המעגל שעדיין אין לנו דרך לסגור.
אולי זה השינוי החשוב ביותר שהמחקר הזה מבקש מאיתנו לעשות: להפסיק לראות באוטיזם עניין של התנהגות או תודעה בלבד.
לצד השאלות על תקשורת, ויסות, למידה וחיי חברה, צריך לשאול גם שאלות פשוטות הרבה יותר – איך הילד מרגיש בגוף, האם הוא מקבל טיפול רפואי בזמן, האם אנחנו מצליחים לזהות כאב ומצוקה, והאם מערכת הבריאות רואה אותו כאדם שלם.
המחקר החדש עדיין לא אומר לנו מדוע הסיכון לאירועים איסכמיים עשוי להיות גבוה יותר, ובמיוחד אצל נשים אוטיסטיות.
אבל הוא כן אומר דבר אחד שקשה להתעלם ממנו: הבריאות הגופנית צריכה להיות חלק מרכזי מהשיחה על אוטיזם, לא הערת שוליים שלה.
קריאה נוספת: מה היחס האמיתי בין נשים לגברים באבחון אוטיזם?